לליאת

הי ליאת, מה שלומך ?? מקווה שהכל בגדר התקין... אצלי.. את יודעת.. התפתחויות.... האדמה עדיין רועדת, אבל השרצים שיוצאים מתוכה לא מקבלים סוף, מנוחה.. מקווה לטוב יש לי שאלה בקשר לבני, בן 9 כמעט . ישן במיטה עם המון בובות ודובונים, עוד מהזמן שהיה תינוק , ישן עם בובה שתפרתי לו כשהייתי בהריון השני , אוהב את הבובה אהבה עזה. העניין שהוא מ א נ י ש את הבובות, את הדובונים, כואב לו עליהם. הוא מאד רוצה לא לישון איתם, אבל לא מסוגל כי הוא חושב שהם נעלבים/ עצובים ... אשמח אם תוכלי לכתוב לי קצת על התופעה. מדוע הוא מאניש את הבובות, איזה צורך זה מעלה, ממלא? איפה אני יכולה לעזור לו, מה לא היה בסדר אולי בעבר איתי?? תודה מראש ניבה

ערב טוב ניבה, אני מודה שעלית במחשבותי כמה פעמים בעת האחרונה, יחד עם השאלה 'האם האדמה כבר הפסיקה לרעוד'. זכרי שמהפכים מן הסוג הזה אורכים זמן, אבל הרגיעה בוא תבוא. בעניין בנך בן התשע, איני בטוחה שמוכרחים לדאוג. (אם תתבונני פעם בגבר שרוחץ את מכוניתו, תביני מהי האנשה מדאיגה...). ילדים נוטים להיקשר לדובונים, בובות וצעצועי פרווה המלווים אותם מקטנות. יש בהם משהו כל כך מנחם, מרגיע ומתגמל, עד כי הפרידה מהם כרוכה כמעט תמיד בכאב. המגע הפרוותי המנחם שימש בעבר דרך טובה ויעילה להתמודד עם חרדת הפרידה (כן, יש ילדים שגם שנת הלילה נתפסת כפרידה מאמא), ואולי גם עם חרדות אחרות. אני סבורה, ממש כמוהו, שיש להיפרד מהם באופן מכובד, ולו בזכות השירות הטוב שנתנו לו במשך שנים. לכן, כדי שלא "יעלבו", תוכלו לתלות מעל מיטתו ערסל מיוחד מרשת, מעין מדף-מיטה (נדמה לי שראיתי כאלה באיקאה פעם), שישאיר אותם במרחק נגיעה או מבט, ויאפשר גם לו פרידה הדרגתית. אני מניחה שמקום כל כך מכובד וכייפי, ישמח את כל הדובונים והבובות, בעיקר כשהם נשארים יחד בעמדת המציל. אם בנך ימשיך להתעקש על נוכחותם במיטתו - הרשי זאת, שכן עדיין קיים בו הצורך במגע המלטף שלהם. תוכלי להתנחם בעובדה שבעוד מספר שנים הוא יכניס למיטתו אוכלוסייה שונה לגמרי, שתדאיג אותך, מן הסתם, יותר. :-))) לילה טוב ליאת

ליאת,לא יכולתי לא להגיב.נהנתי והתרגשתי מתשובתך.אצלי כולם באים למטתי ואני מידי פעם כמה והולכת לשון לחדר הדובונים והבובות ומחפסת לי מיטה יבשה...:-)))