למשתנה המשך

למשתנה בוקר טוב, או צהריים טובים כבר.... אני מעתיקה את הקטע שלך מלמטה כדי שאוכל לענות לך. את כותבת ככה: טוב שאני כן מצליחה בכל זאת לגעת למישהו בלב,כי נראה לי שלאנשים הקרובים אליי, לא רק שאיני מצליחה(או מנסה),אלא הם חושבים שאני אנוכית - שאיני מנסה אפילו להבין אחרים(לא משנה שזה רחוק מהאמת,ושאינם מתארים לעצמם מה עובר עליי), מצטערת על 'ההשתפכות' פשוט כשכתבת לי זאת,משהו בתוכי כאילו 'נ?מ?ס'. קורה לך לפעמים שבאמצע שיחה,כשנוגעים ב'עצב חשוף' את מרגישה כאילו רגשותייך עומדים לפרוץ החוצה,ומחזיקה את עצמך בכוח? קורה לך שאף אחד לא באמת מבין אותך? (אשמח גם ליאת - אם תקראי ותעני לי על כך,אך כבר בטח 'התשתי' אותך,ואיני רוצה לנג'ס לך עוד,לכן אני שואלת אותך כאן). משתנה יקרה, כן, קרה לי שכשנגעו בעצב חשוף רגשותי פרצו החוצה. ותמיד בצורה של דמעות. גם שמחה שמישהו סוף סוף הבין וגם מעין התפרקות של הכאב שהיה צבור בפנים- כמו אבן קשה. ההרגשה הבסיסית של כל אחד לפי דעתי היא שאף אחד לא מבין באמת. אנחנו כולנו חיים בתוך בדידות של הקיום האנושי. אני משתדלת תמיד להבין, אני משתדלת תמיד להרגיש ושגם ירגישו אותי - וזה לא תמיד הולך. וכשזה לא הולך זה כואב נורא. אבל אני התרגלתי לדעת שזה חלק מהחיים. אני כל כך שמחה שנגעתי - עד שנגעת בי בחזרה. זה סוג של דברים שאי אפשר ממש לתאר במלים- אני לא מכירה את האנשים סביבך אבל אני בטוחה שהם מאוד עסוקים בבעיות של עצמם ואין להם זמן להתעמק בסבל שלך. אני לא חושבת שזה אומר משהו עלייך. זה אומר רק שלאנשים האלה אין כוח או אין סבלנות. אני חושבת שאת פשוט נהדרת כמו שאת- ושיש לך כוחות אדירים. (לחיות עם ocd צריך המון כוחות). ואני יודעת שאת תמשיכי להאבק ושאת תצליחי. איך אני יודעת? אני פשוט יודעת. ליהי.

תודה על התייחסותך, איני רוצה לייאש אף-אחד,אך הלוואי שהיתה לי את האופטימיות שלך,אולי דברים היו נראים שונים. תודה על המחמאות,אני מעריכה אותן מאוד,כיוון שאנשים קרובים מאוד, לא בטוחה שהיו מגדירים אותי ככה,כפי שאת הגדרת: "את פשוט נהדרת כמו שאת- ושיש לך כוחות אדירים. (לחיות עם ocd צריך המון כוחות)",אלא יותר כטיפוס ממורמר ומעצבן,אנוכי מאוד וחסר תועלת(זה לדעתי איך שמגדירים אותי,במיוחד איך שלדעתי מגדיר אותי אדם מסויים שקרוב מאוד אליי; או שאולי זה איך שאני מגדירה את עצמי,איני בטוחה).

ההודעה נשלחה לפני הזמן,אז רק אוסיף שנראה לי שכעת גרמתי - אולי - גם לך ולליאת להתעצבן מהתנהגותי וחוסר חשק להתייחס אליי (ואולי אני סתם מדמיינת זאת,ו'עושה פיל מנמלה'),אולי כל המצב-רוח הזה רק מעצבים לפני מחזור.

ליאת - בנוסף לשאלה שרשמתי קודם (שהיא : קורה לך לפעמים שבאמצע שיחה,כשנוגעים ב'עצב חשוף' את מרגישה כאילו רגשותייך עומדים לפרוץ החוצה,ומחזיקה את עצמך בכוח? קורה לך שאף אחד לא באמת מבין אותך?); בנוסף לשאלה זו, חשוב לי לדעת אם יש לך פיתרון כלשהוא (שניתן ליישמו בקלות) למצב שכל פעם שאני מדברת עם אנשים מסויימים (בעיקר אם כאלה שאני מעריכה או מחבבת מאוד או כאלה שאני מרגישה שהצליחו יותר ממני), אני נלחצת ומדברת בצורה שונה מאשר בד"כ,ולפעמים אני מוצאת את עצמי מתקשה אפילו להוציא משפט אחד שלם מהפה,וגם אם כן נראה לי כאילו אני 'מדברת שטויות',ובטח הם חושבים שאני 'טיפשה',אני יודעת שבטיפול דינאמי אפשר לשנות זאת,אך חוץ מטיפול יש פיתרון כלשהוא למצב זה,ולמה כ"כ מפחיד אותי להגיד להם מה באמת אני מרגישה כשאני מדברת איתם? איך אשנה את התנהגותי זו כדי שלא יחשבו שכמו שאמרתי שאני 'ילדה קטנה וטיפשה'? הבעיה היא שחלקם רחוקים מאוד(לא בארץ),והקשר היחידי שלי איתם הוא טלפוני,כך שזה אולי יותר קל אך גם יותר קשה - שאיני קרובה אליהם,ואיני יודעת איך יקבלו זאת. (פשוט כשאני משוחחת איתם אני מרגישה כ"כ לחוצה).

משתנה יקרה, ראשית, לפני דברי, אני רוצה להודות לליהי שמקדישה זמן וסבלנות כשאני אינני, ואינה משאירה אותך לבד. לפעמים גם השבתות שלי קצת עמוסות, והתשובות מתמהמהות קצת. אז סליחה על העיכוב. בטח שקורה לי לפעמים שנוגעים בי בעצב חשוף, וגם אצלי - כמו אצל מרביתנו - הרגשות מציפים מדי פעם, בהם גם ההרגשה שלא מבינים ואני לבד. למדתי להתייחס אל הרגעים האלה כאל בני לוויה בלתי נמנעים מאורח החיים ב'להקה'. כמי שגדלה בקיבוץ, אני מכירה את התחושה של להיות לבד דווקא בתוך ההמון, ואת התנועה המתמדת בין הצורך להיות בסדר לבין הצורך להיעלם ולרטון לי בשקט בפינה שלי. את שואלת מה אפשר לעשות מול הפחד להישמע או להרגיש טפשה. לצערי, אין לי פתרונות קסם. הדרמה, הרי, מתרחשת אצלך ולא אצלם, ולכן השינוי יקרה כשתסכימי לסלוח לעצמך על הטיפשויות הקטנות ועל הכשלים הבלתי נמנעים. כל זמן שתדרשי מעצמך שלמות, הפוטנציאל למעוד שריר וקיים. כאשר אנחנו מרגישים טפשים, אנו נוטים לעשות ניסיונות עלובים לתקן זאת, ועפ"י רוב משיגים את ההפך. נדמה לי שהיכולת להמשיך להיות אנחנו, גם אם איננו מושלמים, היא התשובה. אם ראית פעם מתעמלות שנופלות מהקורה, ומזנקות שוב - מהר מהר - למעלה, לא מוותרות, מסיימות את התרגיל ומניפות את הידיים בסיומו כאילו כלום, אולי תביני למה אני מתכוונת. יאללה, לישון :-)) ליאת