עוד פעם

היי ליאת, מקווה שלא עיצבנתי אותך שבוע שעבר (אם כן, אז לא התכוונתי!!!). בכל זאת, הייתה לי פגישה השבוע ועוד פעם, הפסיכולוגית רומזת לי שהקצב שלי נורא איטי, ואם אני אמשיך בסירובי לטיפול התרופתי, וההימנעות שלי בלהתחיל שום שינוי היא לא רואה שום התקדמות ממשית בטיפול. אני ממשיכה להסביר לה פעם ועוד פעם שאני תקועה, שאני מפחדת, שאני לא מוכנה עדיין שאני אפילו לא יודעת מה שהיא רוצה.... לאף אחת מהאפשרויות שהיא מציעה. אבל היא תמיד זורקת את האחריות עלי. (אתן לך דוגמה היא רוצה שאני אנסה קשר זוגי ושהיא תלווה אותי שלב אחרי שלב אבל אני לא מוכנה לזה רגשית, ואני לא יכולה לדבר איתה על דברים אינטימיים כל כך) או שאני לא מבינה מה שצריך להיות הטיפול הפסיכולוגי, או שאני לא מצליחה להעביר לה את ההרגשה עד כמה קשה לי.... או שאני לא יודעת מה? אני כבר מרגישה מאוימת שם, מרגישה שגם היא תעזוב אותי בשיא הצורך!!

ערב טוב, אני מכירה מעט מאד מטפלים (אם בכלל) שעוזבים את המטופלים שלהם ב"שיא הצורך". קשה לי להאמין שזה יקרה דווקא לך. אגב, אני הייתי מזמינה אותך לדיון על אותו "שיא הצורך": מה בדיוק את מקבלת שם, בטיפול? מהו אותו צורך שלך? מתי עזבו אותך בעבר בשיא הצורך? האם את מרגישה שאם תתני לה את מה שהיא כל כך מבקשת ממך, יש סכנה שהיא תעזוב אותך אפילו יותר מוקדם? האם ההתעקשות להישאר במצב של תקיעות באה להבטיח שלא ת?ע?זבי? שאלות מעניינות, עם תשובות שבוודאי מעניינות אף יותר. ולא, לא עצבנת אותי בשום שלב :-) לילה טוב ליאת

בוקר טוב ליאת, אין לי תשובות לחלק גדול מהשאלות שלך?!!!! והכי חשב שאני לא חושבת שההיתקעות שלי באה להבטיח שלא איעזב (איך את מנקדת), לא, פשוט המילים לא יוצאים לי שם ואז אני לא מצליחה להעביר לה את המחשבות והרגשות שלי. זה נורא מתסכל, מבחינה אחת אני מרגישה שבאמת איכפת לה, ומבחינה אחרת היא גם "תקועה" איתי. היא התחילה להתעצבן, דבר שלא היה מקודם, אבל גם את זה מנסה לעשות בעדינות. איך אנשים פשוט מתמסרים ושופכים את הכל שם, אני לא מבינה? איך אני אמורה להשתחרר מההתנגדות וההימנעות הזאת? קודם אמרתם זמן והנה כבר עברה בערך שנה? מה אני צריכה לעשות? אני באמת צריכה עזרה ליאת!!! תעזרי לי בבקשה להבין, לעשות, להתחיל,....משהו!

הי א.פ.ס.ח. תגובה קצת מאוחרת... מקווה שזה בסדר לכתוב.. מתנצלת אם פספסתי חלקים בשרשור... במושגים שלי ובקצבים המוכרים לי - שנה היא דווקא כלום זמן ו... גם שנתיים... (חייזרית, קצת יוצאת דופן בעניין הזה, עמכם הסליחה), ובכל זאת, מנקודות מבט אחרות, לא לשכוח, שנה היא זמן... קצת נראה לי שיש בך צד שלוחץ מידי עליך. דוחק אותך. כועס על שלא הצלחת להתקדם בהתאם לציפיות שלך מהטיפול. מנגד קיים הצד שמת להרפות (אפילו אם אינו ידוע וגלוי) וחושש חשש רב. ההמלצה להרפות היא המלצה מצויינת, אך האם ניתן ליישם אותה בקלות? להרפות זה טוב, אבל היכן הגבול? האם כשנרפה, נרפה מידי? אני מנסה לחשוב על זה משני כיוונים מנוגדים: מה עדיף? האם עדיף שהיא תנסה ללחוץ עליך בקטנה (וזה בכלל לא בקטנה), להכניס מציאות בכוח, כדי להשיג התקדמויות חיצוניות? ואגב, האם ברגע זה את חושבת שזה מנסה לשרת אותה יותר מאשר אותך? או שמא עדיף שהיא תתאכזב ממך לחלוטין, תרפה לגמרי, תאבד תקווה להתקדמות שלך ותרים ידיים במאבק? האם את מרגישה שהיא מאבדת אכפתיות? מה התשובה שהייתי נותנת לעצמי? התשובה המתאימה לתפיסתי היא, שעדיפה המטפלת שלא יודעת. הכוונה היא באמת לכך שהיא לא יודעת (אין ציפיות שמיימיות, ולכן, גם אין אכזבות כאלה). היא לא יודעת לאן בדיוק תתקדמו, באמת לא יודעת, אבל מצד שני היא גם לא מרימה ידיים ומתאכזבת. אינכן נעות בחוסר מטרה, אבל כן נעות בכיוון של צמיחה וגדילה - שהן חוויה של הטיפול, בין אם את מרגישה אותה בין אם לאו. מנסות להגיע אליהן מכיוונים שונים. על אף אכזבות שבדרך, אחד מהם עשוי לתפוס, ולו רק מפני שעובר זמן ומתרחש עיבוד פנימי של הדברים. זאת נראית לי הדרך המתאימה ביותר כדי לתת אפשרות להתקדמות (חיצונית בעיקר, זו המבהילה שנותנת תוקף לדברים) לקרות. יש סיכוי ויש גם סיכון... נכון. אני כן חושבת שהימנעות מהתקדמות יכולה לנבוע מתוך פחד להיעזב אחרי שיראו תוצאות. החרדה היא ש - אם יש שינוי חיצוני, אז כביכול את לא צריכה להיעזר יותר (כשבעצם את צריכה הכי להיעזר), ואז את ננטשת. אליי דווקא מאד מדברת הנקודה הזו. מתגובתך הקודמת, הבנתי שאלייך לא כל-כך. כל מה שהזכרת הם ה - נושאים לדבר עליהם בטיפול. כנראה שאת לא מוכנה לגמרי ועדיין לא הגיע הזמן, או שלא נחתת בדיוק על הנקודה שאת מוכנה וממש רוצה לבצע את הדברים מבפנים. את יודעת, לי ככה מהצד נראה, שאת ממש על הסף (של להגיע לנקודה), ולכן, אולי כאן השלב בו באה לידי ביטוי בצורה חזקה ההתנגדות לטיפול, כי עכשיו הכי מפחיד. וזה בסדר. לגמרי בסדר. זה פשוט ככה ולא צריך לכעוס על זה, או להרגיש אשמה. אני מקווה שכן תצליחו לעבור את המדרגה הזו ולעלות כיתה. בקצב המתאים לך, גם אם זה יהיה אחרי סיבובים נוספים. אגב, גם אצלי, הוראות הפעלה מבחוץ הן דבר שיוצר את שיא התנגדות שבעולם. טוב, לא החכמתי במיוחד, גם לא חידשתי או משהו... אולי כדרכי הלכתי לאחור... וברוע הלב של העת האחרונה אסיים ב - אני רק יודעת לפדל על פריילאוף במהירות שיא, ובלי קשר לכידון, אצלי היד חזק על הברקס :-P אממה, לפעמים נגמר לי כבר הכוח... ומתוך ויתור אמיתי של אין-מה-להפסיד משהו עובר אליו... שייקח את הגופה לאן שהוא רוצה... כאילו יש לי ברירה? ו... רגע, מי בכלל הסכים לעלות על האופניים. בוז לעצמי... אשת האדמה

מותר קצת לשפצר את האופניים, או שמאוחר מדיי? אני מתקנת: לא היא/הוא נוהגים באופניים כשאני מרפה. השביל הוא שמוביל אותן, כאילו נעות מעצמן. היא/הוא רק שומרים עליי שלא אפול. מלמדים אותי מתי להעביר הילוכים, איך לנשום נכון בעליות,מתי לנסוע מדרך אחרת כשיש בוץ ושלוליות, וכן, גם מתי ללחוץ בכל הכוח על הברקס. לפעמים אני שואלת את עצמי אם קצב הדיווש שלי מתאים גם לה, אבל זה הקצב שלי, וגם ממנו היא לומדת להינות. לפעמים בא לי להחליף איתה כסאות- לתת לה את הכסא הנוח יותר, או סתם לראות איך הדברים מרגישים מאחור. אני אוהבת לראות את הידיים שלה, על הכידון, ליד שלי. גורמת לי להרגיש שאני יודעת לרכוב על האופניים האלה למרות הכל. "שיקח את הגופה לאן שהוא רוצה"... מכאיב. (אבל מוכר. ..) לעצום עיניים חזק, להניף רגליים לאויר ולתת לפדלים לברוח ... כשצריך אני מניחה שהוא יודע מה לעשות גם עם רוכבת מעולפת למחצה. אוהב אדם כמוהו לא נבהל כשמוותרים או מרימים ידיים (או רגליים). חוץ מזה, שגם כך מותר לנסוע כברת דרך מסוימת.. פתחי עיניים רחב ותני לרוח הקרה לדקור בעיניים ובריאות.. (נדמה ששוב חזרנו ל"התעללות העצמית" של משתנה..) 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר', לא? החזיקי מעמד א.ה. יקרה, תראי איזו שיחה עוררת, א.פ.ס.ח.. את כנראה מדברת לכולנו.. לילה טוב, למד ארמסטורנג.