מחשבות של פוסט-בוקר

מנסה לסדר לעצמי מחשבות ורגשות והכל בכאוס טוטאלי. לא מבינה מה קרה ולמה דווקא עכשיו. דברים מסתדרים, הכל עובד בסדר ואפילו אני מרגישה טוב. מרגישה שמשהו לא מסתדר בתוכי, כאילו שאני אמורה להרגיש אחרת. אולי דברים זזים ואני מרגישה רק את החריקות של התזוזה. היא אומרת מילים כמו ביחד, במשותף, לא לבד, ואני שומעת ומבינה אבל לא מצליחה להרגיש. מרגישה שבסופו של דבר (ובסופן של 50 הדקות ההן) אני הולכת, מכניסה בחזקה לשקית את כל הסחורה הרגשית שהצגתי על השולחן ושומרת על הסחורה הזו עד הפעם הבאה, לפעמים מסדרת אותה בסדר אחר, לפעמים הכל מתבלגן לי בפנים. אני יודעת שהיא חושבת עלי בין לבין. אני יודעת שאכפת לה ממני, יודעת ומרגישה את זה ובכל זאת משהו מרגיש לי לא מתחבר. שלי שלי ושלה שלה ומרגיש לי שככה צריך להיות. נכון, אני לא יודעת לנוח ולהשען. אף פעם לא ידעתי - אין לי מושג איך עושים את זה (איך עושים את זה?). מאד רוצה להענות להזמנות שלה לנסות ולתרגל קצת אצלה אבל משהו עוצר בעדי, מרגיש לי מלאכותי בסיטואציה הזו. קול פנימי שלוחש שבסופו של דבר זו אני עם עצמי, שהיא שם כדי לעזור לי אבל היא לא חווה (וטוב שכך, לא?) את הדברים איתי. היא שם כדי להחזיק ולעזור ולתמוך אבל עם כל זה, זו רק אני עם עצמי. והמחשבה הזו לא נותנת לי להשען ולהתמך ולהעזר באמת. לא יודעת איך לעשות את זה אחרת.לא יועדת אם רוצה לעשות את זה אחרת. שיתוף של בוקר מאוחר. ועכשיו - לעבודה!

ערב טוב, כמה שעות עברו מאז הבוקר! (גם לי היה יום ארוך). חשבתי קצת על מה שאת כותבת, ואני לא משוכנעת שההזמנה שלה היא להתערבב. את צודקת כשאת אומרת שמה ששלך - שלך, ומה ששלה - שלה. אני לא בטוחה שחייבים להתמזג ולהיות לאחת. לא יודעת...עניין של ניסוחים. היכולת להציג ולאוורר את הסחורה הרגשית שלנו שעה בשבוע אינה עניין של מה בכך, גם אם לאחר חמישים דקות היא מוכנסת אחר כבוד אל תוך האמתחת שתשא אותה עד לפעם הבאה. האם היית יכולה לפרוש ככה, את הסחורה, בפני כל אחד? אולי עם הזמן תוכלי לנסות להשאיר אצלה חלק מאותה סחורה, למשמרת, במקום לדחוף אותו חזרה לערימה מגובבת. אולי, אם באמת תצליחי לסמוך, תצליחי להשאיר את הדברים, ככה בחוץ, לא מסודרים, ליותר מחמישים דקות, אולי אפילו לשבוע שלם. אולי יותר. לאפשר לה, לך, לשתיכן, להתבונן ב??"אי-סדר", להעריך מחדש את הסחורה, ולהחליט מה לעשות בה, ואיך. תודה על השיתוף. ליאת