כמה אירוני

שבסוף פגישה שעסקה במקום שלי בטיפול, אם יש לי או אין לי אותו וכמה ומתי אני מרגישה שיש ושאין, צלצל הפעמון... אף פעם לא הפריע לי עד עכשיו, ופתאום - זה מכה ועושה לי גלים סוערים. מרגישה יותר מתמיד ולא בצדק, שאין, אין מקום. יודעת שלא בצדק, יודעת שזה לא נכון, יודעת הכל, ובכל זאת, המוח והרגש עשו ברוגז. הם לא כל כך מדברים אחד עם השני.

שלום מEה, אני לא בטוחה שהבנתי עד תומה את מהות המלחמה שהתחוללה אצלך בין המוח והרגש. תקני אותי אם אני טועה, אך אני מבינה שמה שהכאיב הוא סיומה הידוע מראש של השעה הטיפולית. אני מבינה שברוב המקרים הסיום הכפוי נראה לך מובן, ואילו הפעם הוא שיקף שאלה רחבה יותר - האם רואים אותי? האם נשארים איתי? האם אני קיימת מעבר למגבלת הזמן? שאלות מצויינות לטיפול, שנוגעות באהבה, בנטישה, במגבלות המציאות הלא-מושלמת, בדימוי העצמי... בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה