לאורנה

אורנה יקרה, חשבתי עליך היום... חשבתי על מושג שולחן העבודה המלא (שלך?). חשבתי שלי דווקא יש הנחה (או נטייה, או צורך) שאני צריכה *לרוקן* את שולחן העבודה על מנת להצליח ל-ע-ש-ו-ת; שכדי להיות משימתית באמת, אני צריכה לפ?נו?ת - להעיף ממש - מליון 'אייקונים' שהם לכאורה לא רלוונטיים למשימה. כל כך הרבה אנרגיה מושקעת ב'לבלום' את שלל הקולות שמתדפקים על דלתותי (מבפנים ובחוץ), בלשמר את המוטיבציה ממוקדת ומתועלת היטב, וכל כך הרבה פחד כרוך בלהרפות את האחיזה ולהיעתר לפוטנציאל הסחף שגלום ב"דברים האחרים". כשהייתי נערה הייתי אומרת בליבי שהתמקדות ב'צריך-ים' של חיי ("עכשיו צריך ללמוד"; "עכשיו צריך לעבוד" וכו') מלבה את היצר ומקשיחה את היצירתיות. נטיתי אפוא לוותר על ה'צריך-ים', או לדחוק אותם לפינת ה'אין ברירה אלא לעשות' של הרגע האחרון: לא רציתי את הבלימה (!) - היא הרחיקה אותי מעצמי. היא העצימה את הצורך באותם דברים שהייתי צריכה (לכאורה) לחסוך מעצמי בשירות המשימה, ומצד שני היא לא אפשרה התבוננות רחבה מספיק, יצירתית, גמישה, בתמונה הכוללת של הדברים ושל חיי. מה לעשות, באמת? - בשביל לעשות משהו ב-פ-ו-ע-ל צריך להגביל את האינסוף של המחשבה, של הרגש ושל היצר. הבנתי את זה. קיבלתי את זה (סוף סוף). אני נכונה להגביל ולבלום ולתחום. עכשיו שומה עלי ללמוד לבלום עם קצת יותר שליטה (או חוסר שליטה) על שרירי הרגל - ללחוץ על הברקס מבלי לגרום ל'חרקה'. את יודעת במקרה איך עושים את זה? כן. הבנת נכון: תקופת מבחנים... אבל נדמה לי שהשאלה שלי הרבה יותר גלובלית ממה שנוגע לתקופת מבחנים, או ללימודים בכלל. בקיצור, ברברתי והתברברתי. התכוונתי להפנות אליך הודעה/שאלה פרקטית ובעוונותי יצא קצת מופשט. מה שלומך, אורנה? (אני שואלת בסוף - בקטן. את לא חייבת לענות, אבל אני כן מתעניינת...) ורד

ורד יקרה שלי, כל-כך נעים לקרוא אותך ולהיזכר... (מותר להסביר להם? תכתבי את אם מותר). ה'שולחן' שלי באמת מלא, והוא כבר מזמן לא מסודר. כיום נעים לי ה'בלגן' של החיים, פעם פחות... השולחן שלך? זה נכון, צריך לסדר, אבל לא יותר מדי, וכל יום למצוא את האיזון מחדש (זוכרת את גרף השינוי הריאלי? - כל יום מחדש, בקטן, כמו לאשרר שוב ושוב החלטה על דיאטה...). אני שולחת לך כוחות, ותזכורת (מניסיון) שאפילו תקופת בחינות ע-ו-ב-ר-ת! אורנה (שמרגישה טוב, עובדת קשה וזוכרת היטב...).

אורנה יקרה, אני כל כך שמחה ומרוגשת לשמוע אותך (ועליך) ולקבל ממך תגובה חמה ומחזקת. עכשיו בלגנת לי עוד קצת... מ-ת-ה על הבלגן הזה; על הבלגן של החיים בכלל. אבל צריכה לשמר אותו מווסת ובגבולות הקיבולת שלי... את יכולה להסביר לכולם כאוות נפשך. הכל גלוי. אני נמנעת מלעשות זאת מאחר שאינני מכירה בדיוק את הקצה הרגיש שמפריד בין הבמה לבין מאחורי הקלעים. תזמיני אותי לסדנת דחיינות נוספת - להאיר את עיני בגרפים ובשולחנות עבודה? מבטיחה לנסות לעשות את הדברים באופן מאוזן, הייתי זקוקה לתזכורת ולתגובה המחייכת. תודה תודה, ורד