שעיר לעזאזאל

שלום גיליתי במהלך השנים כמה עובדות עליי בנוגע לתחום החברתי. נתחיל ממה שטוב... אני מעניינת. מאוד. וזו הבנה שלקח לי הרבה מאוד זמן להכיר בה ולקבל אותה כשלי ולא כמשהו זמני או מלאכותי. אני מצויינת בסמול טוק, או ברושם ראשוני "כייפי", אינטלקטואלי ושנון. מאוד רגישה. מאוד אמפטית. מה שפחות טוב: אין לי יכולת ליצור אינטימיות. לעשות את המעבר בין שיחות כייפיות או אפילו אינטקטואליות, נפש וואט אבור - לחברות של ממש. משהו במעבר נקרע. פשוט ככה. הלבל הופך להיות כזה שאני יכולה שעות לבלות עם אנשים, שנקשקש וכו' - אבל החיבור של רצון לקשר אינטנסיבי ומחייב לא יתקיים ואני מדברת על בנות (בנים זה סיפור אחר). איכשהו יוצא שאני הופכת להיות "המועדפת" בנושאי עצות או/ו שיחות נפש, או/ו שיחות ברומו של עולם והכל במישור מאוד עמוק ופתוח - וזהו. אלמנט הדאגה והאכפתיות, עניין "החברה הטובה" פשוט לא קיים לי. היו לי חברות ליום יום אבל לא כאלה שאת יכולה לתקשר איתן על סעיף של דאגה, כאלו שתמנה טלפון כשאת חולה, או תעקובנה אחרי בעיות בחיים ותתייצבנה גם כשלא הכי נוח. וזה לא שהן לא בסדר- צפיתי היטב כיצד עם החברות הטובות יותר שלהן או האלמנטים העמוקים של החברות - קיימים. זה לא הפריע לי למען האמת לאורך השנים, ואני חושבת שזה (גם חוסר המיומנות וגם זה שזה לא הפריע לי) תוצר של חינוך והרגל מבית. במשפחה יש חום וחברות גדולה - אבל עם נשים חיצוניים מעט מאוד חברויות של ממש. ובכל זאת - אני אשמח לשמוע מה הגורמים לכך... חוסר היכולת להיות אינטימיים. אגב זה גם עם בנים קורה לי אבל אחרת. עם בנים יש קשר יורת קרוב כמובן ודאגה וכו' - אבל תמיד קיימים מתחים, אם כי אין ספק שהאינטימיות איתם טוב יותר. אני כן יודעת שאני נוטה להישאב לקשר עם חברה אישה. אני הופכת מיני- תובענית, ברמה של פטפטת מתמשכת מדי, קצת ייותר מדי טלפונים (שום דבר לאב רמה של הטרדה או הצקה, אבל כשבוחנים את זה יש משהו מעיק מכיווני גם אם לא מכביד ממש), כל הנושא של כייף, לקבוע מראש לצאת וכדומה - בעבר לפחות לא עשה לי טוב כי הייתי כ"כ חסרת ביטחון שכל יציאה היתה מעייפת, מתוחה, מתך ניסיון לא לרצות אלא להרשים להיות שווה (כי אני מרגישה ויודעת שאני חסרה את המיומנויות הללו). עם הזמן גם העייפות, דיכאון וכו' לא תרמו. זה נדמה שבשלב של ההכרות הראשונית הלכ מצויין, מדהים אפילו, אבל המעבר- מתמסמס או נמשך והופך למשהו חד צדדי יחסית או שמתאים רק לצרכי לימודים, או עבודה, או כיף קליל אולחילופין רק שיחות נפש. בקיצור בלי "כל החבילה" תמיד רק חלק או שניים ולרוב אני הדומיננטית. מעב רלתובענות שי שבי (בקטן) יש משהו אחר. כלומר זו לא התבענות שמרחיקה, או ל אמקרבת לעומק, זה ... משהו אחר! לא יודעת מה! פשוט חוסר יכולת. ומצד שני כשרואים את כל המאמנות האישיות בתוכניותה ריאליטי שופעות חום ועניין ואכפתיות - אז חברות אומרותש אני כזו וככזו אני אמורה גם להגיע לחברותה עמוקה באמת, אז למה ישר אני קופצת משיחות כלליות ומהנות - לשיחות עמוקות יותר וזהו? מה מתפספס? בשנה האחרונה אני רוצה לצאת, לבלות להכיר - ואין עם מי. אני אשמח לקבל כמה כיוונים של מאיפה זה מגיע (סביר מהחינוך וכו', אבל הכוונה ספציפית) ואיך עושים צעדים ראשונים להחלץ. איפה משקיעים ואיפה מרפים. בכלל, אני מרגישה שתובנה בסיסית בנוגע לאיך יחסים נרקמים - תעזור לי. מטאפורה אולי... אני חושבת במטאפורות אז אולי גם משם תצא התורה. תודה טל

תוספת חשובה: כשהתכוונתי שאלמנט הדאגה והאכפתיותלא קיים. אל התכוונתי אליי, התכוונתי להן. אני כאמור כמעט תמיד זוכרת להתקשר לפני מבחן, בזמן מחלה, ביום רע, ולהציע תמיכה, עצות, השתתפות בכאב וכו'. הן לרוב זה פשוטלא על סדר היום. אני חושבת עליהןולוקחת אותן איתי ואני פשוט לא שם. תוספת נוספת: הכותרת למעלה היתה שעיר לעזאזאל ולא סתם. גיליתי עובדה נוספת: אניאל סובלת להיות חלק מקבוצה. גם שם - בשבוע הראשון ללימודים, בצבא וכו' - תמיד הרשמתי עד לרמה של בחירה לועדות למיניהם וכו'. קצת אחרי כשמתחיהל אינטימיות, האנשים נפתחים ונוצרת איזושהי התכנסות קבוצתית - אני בחוץ עם כל האאוטסיידרים. תמיד צחקתי שאם היו עושים בחירות למועצת התלמידים חודשיים אחרי תחילת הלימודים - לא הייתימקבלת פתק אחד, ואילו בשבוע הראשון - לקחתי ברוב קולות. כך זה היה בעבר. היום גם לגבי הרושם הראשוני אני כבר ל אמשקיעה (אם כי הוא עדיין" לוקח בגדול" את הרושם העמוק יותר). אבל מה שבאמת מטריד, והגיע הזמן לטפל בזה, זה תחושת השעיר לעזאזאל. תמיד הייתי "מקובלת" היכנשהו במקום טוב באמצע. בלימודים בצבא וכו'. אבל וזה אבל גדול, היכן ששהיתי המון זמן בקבוצה והיו בה גם לא מעט בנות איכשהו הפכתי להיות זו הפחותאהובה, זו שמרכלים עליה הרה מדי, זו שמבקרים אותה לפחותמאחורי הגב. לא לדאוג אין פה שום תחושה קורבנית, נהפוכו לרוב זה קורה כי אני מאוד דומיננטית, ל א"מחליקה, על ענייניםשל אנראים לי ועונה לכל מי שנראה לי מדבר אליילא לעניין. אבל דיין, אני מרגישה בייחוד בימים אלו במסגרתשל העבודה שהבנותבעיקר תמיד מוצאות בי גורם אשם למשהו כזה או אחר, או אפילו צדקנות מסויימת. נאמר לי לא מזמן ש"את תמיד חושבת שאת צודקת" או "איך את משיגה לעצמך דברים בדרכים מניפולטיביות". יש בזה מן האמת, אבל כל אחתמהללו שאמרו לי זאת מכילה בתוכה לא פחות ואף יותר משתי התכונות של "הצודקת הב. מעורערת" או "המניפולטיבית". הבנים באזור גם אומרים זאת, ושלא בורר למה אני מושמת בראש הטבל בעניין. הפעם זה בעבודה. אבל אני יכולה לומר שברבות המקבוצות שהייתי בהן, אפילו של 3 בנות משהו בי מיד נדחק החוצה, הפך אאוטסיידק, מסיבות שונות (הצדקנותוהמניפולט' כביכול רק בקבוצה הנוכחית, אבל בקבוצותאחרות זה יכול להיותגם משהו אחר). קראתי איפשהו עלתופעת התסכולש קיימת בקבוצה ושתמיד יש שעיר לעזאזל. מתוכניות ריאליטי שעקבתי אחריהן שמתי לב שהזעיר לעזאזל משתנה לפי תקופות גם אם הקבוצה היא אותה קבוצה. ואני תוהה למה אצלי זה לא כך. מרגע ש"אותרתי" אני סופגת אש. אני אגב בטוחה שזה קשור לזה שאני הקטנה מבין האחים שלי, קטנה משמעותית, ושתמיד כילדה הזכרונות שלי היו שלי מולם. הם בשולחן גדול צוחקים על איך שאני קוראת את ההגדה. הם בקליקה סגורה - ולמרות הרבה חום ודאגה אליי, אפילו אמהית וחברית מאוד חזקה- כשהם היו ביחד, אז היה הרבה הומור על חשבוני (לא במזיד, אפילו הומור רגיל של הורים עלילד שלומד לדבר מצחיק וכדומה...). אני בטוחה שתחושת ההאוטסיידריות או ההומור על חשבוני באה משם, וגם שם התמרדתי ועניתי, וצעקתי והיכיתי כשזה הרגיז אותי. וגם היום. כשאני וראה מיני אינטימיות בין אחרים אני עוטה שריון, או שפשוט הוא מתחיל להתקרם במקום שמשהו אחר יתרקם. למרותש תמיד אני מקלפת אותו - ונפגעת. נפגעת מזה שהרגשתיש התקרתבי ושוב חוטפת זץ לפנים. כבר חשבתי שויתרתי, שסלחתי על מעשים לא נעימים מהצד השני ואז אני שומעת עוד ריכול נבזי, או עוד "משחק" לא רואי. כתבתי המון... מצטערת על האורך (:-0 ). כנראה שמעבר לרצון לקבל עזרה רציתי לנסח את זה גם לעצמי... רציתי לקבל הסבר על התופעות שציינתי. מה עושים במצב כזה? לא מדובר על חרם או על קורבנות גם לא על מישהי חסרת רגישות או מיומנות חברתית, אף פעם אל הייתי בודדה ובכל תקופה היו לי מס' "חברות" בכל מסגרת. מעולם לא הייתי מנודה ומבחוץ נראה שהייתי בסדר גמור. רק מבפנים אפשר באמת להבין מה קורה. אני אודה להסבר על תופעת השעיר לעזאזאל איך נמנעים מלהיכנס לתוכה. כמו גם חוסר האינטימיות הזו שאני משכפלת כל הזמן. טל

טל יקרה, קראתי את דברייך בעיון רב, והצלחתי לשמוע בהם השתוקקות רבה למשהו "אמיתי" וטוב, אשר לתפיסתך קיים אצל האחרים ולא אצלך. את מרבה לתאר את אותו 'קלקול' שמתרחש די מהר לאחר יצירת הקשר הראשונית. משהו פתאום נשבר, ואת הופכת מאדם נחמד ורצוי למישהו שמעדיפים להתרחק ממנו. את מתארת זאת, אמנם, בפתיחות וביושר, אבל נוטה לדבר על כך כמו על גזירת-גורל המתרחשת כמעט מאליה. סביר להניח שגם לך עצמך יש חלק במתרחש, ונראה שאינך מצליחה להבין כיצד זה קורה. תוכלי לנסות וללמוד על כך דרך ובאמצעות הבנות עצמן, אם תבקשי מהן (או לפחות מאחת מהן) לומר לך ביושר מה בהתנהגותך גורם להן להתרחק. עליך להתכונן לתשובות שעלולות להיות מכאיבות ונוקבות. דרך אפשרית אחרת, היא לנסות ולהגיע לקבוצה טיפולית, שם תוכלי ללמוד על מה שקורה לך בנסיבות חברתיות באמצעות הקבוצה. זוהי דרך טובה מאד ללמוד על עצמנו, ועל האופן בו תופסים אותנו האחרים. כמובן שבטיפול פרטני, תוכלי להבין את עצמך במובן העמוק והכוללני ביותר, כולל את הנסיבות המשפחתיות/היסטוריות שהביאו אותך "עד הלום". שבוע טוב ליאת