מה אני עושה?

-אני נורא עצבנית בתוך החדר הטיפולי. -אני מתעצבנת על המטפלת. -עושה לה טובה שאני עונה על השאלות שלה. -לא יוזמת שיחה. -ממשיכה להגיע בזמן, ולא מבטלת פגישות. -מאיימת שאני אעזוב את החדר או את הטיפול. -אומרת לה שאיני יודעת מה אני עושה בחדר הזה. -אמרתי לה פעם שאני שונאת את החדר ואת הכסא. -------- אבל בתוך תוכי -אני שמחה שיש מישהו שמוכן לתמוך בי ולקבל אותי כמו שאני. (יכול להיות שלא, שזו סתם הרגשה שלי, והיא אינה אכן מקבלת אותי) -אני מחכה ליום הפגישה. -ואני שמחה שהיא מדברת אלי, עלי, תומכת, אוהבת, תופסת ידי... מחבקת אם אני בוכה. שאלתי, למה אני מתעללת בה, למה אני לא מראה לה את רגשותיי האמיתיות.? למה חשוב לי שאראה קרה בפניה, בלתי רגישה ולא איכפת לי מכל מה שהיא אומרת (לפעמים היא כן מצליחה ).

שני יקרה, שמחתי לקרוא שאת מצליחה להיעזר בטיפול ובמקום המיטיב והמכיל שהיא יוצרת בעבורך. זה, בעצם, מה שבאמת חשוב. אני רוצה להאמין שמטפלים מנוסים יכולים לקרוא את המידע הזה גם "בין השורות", גם מול מופע קריר ומרוחק. יש להניח שהקושי בהבעת רגשות בפניו של אדם אחר, מקורו בהתנסויות מוקדמות, בהן גילוי כזה לא זכה למענה תואם. מטפל שמצליח לרכוש את אמונו של המטופל, יוכל לסדוק את חומת החשדנות וההימנעות, ולזמן חוויה חדשה של הכלה, קרבה וקשר. זה עלול לקחת זמן, אך התוצאה מצדיקה את המאמץ. בהצלחה ליאת