שעה-שעתיים טיפול

אורנה שלום, אני עוברת תקופה קשה בטיפול עכשיו. אנו עובדות על משהו שכל הזמן דחיתי ופחדתי לדבר עליו. אבל עם ההבטחה שהיא תהיה לידי ותתמוך בי, הסכמתי להתחיל בנושא. הבעיה היא שהמטפלת מרגישה את הצורך שלי בה יותר משעה אחת בשבוע, כי אינני יכולה להסתדר לבד עם כל התכנים שעולים בפגישה (והיא רואה ומרגישה את זה עד כדי כך שהיא בוכה איתי לפעמים או במקומי...), אבל יש לה מחויבות אחרת ואין לה זמן לעוד שעה בשבוע. הדבר מאוד פוגע בי, משאיר אותי עם הרגשה רעה ובדדידות, למרות שהיא מרשה שאתקשר אליה, ולפעמים גם היא מתקשרת לשאול מה שלומי. אבל שיחת טלפון אינה פגישה. מה דעתך בעניין?

שלום מירב, אני יכולה להבין את תחושת הדחייה שחשת, כאשר המטפלת שלך לא יכלה להיענות לבקשתך להוסיף שעה טיפולית. זה בהחלט מורכב כאשר את נמצאת בנקודה כה רגישה בטיפול. עם זאת, נשמע לי שאת מרגישה את המטפלת שלך קשובה ורואה היטב את מצוקתך. לאור זאת, נראה לי נכון להתבונן במה שקרה פחות מפרספקטיבה של דחייה, ויותר כהזדמנות להתמודד עם התחושות שעולות בך מול ה'אין', מול 'החסר' וכו'. אני מתכוונת לכך שגם לשתי פגישות שבועיות יש סוף, והרבה מאוד פעמים גם הן מותירות אותנו בתחושת חסר. למעשה, אפילו אם היו 7 פגישות טיפוליות בשבוע, עדיין היו נשארות 23 שעות בכל יום ללבד ולאין ול'בור' בנפש שאולי לא יתמלא לעולם... לכן, כדאי להתעסק עכשיו בטיפול ב'בור' הזה, במה שמתעורר בתוכך כשאי אפשר, כשאין, כשלבד... אשמח אם תספרי לנו עוד בהמשך הדרך, אורנה