מדוע המטפל שלי

מצווה לא להתקשר אלי? כלומר - מדוע מטפלים מצווים לא להתקשר למטופלים שלהם? היה מקרה שהודעתי על בטול פגישה כי הייתי חולה והוא אפילו לא התקשר לשאול למה. ואולי הייתי מאושפזת? ואם לא הייתי מגיעה לפגישה בגלל תאונה? סתם יחסי אנוש לא תופסים ביחסי מטפל מטופל? זה משהו שלא נתפס.

וגם פעם יצאתי מהטיפול ולא היה לו אכפת אם אני אמות אפילו ולא התקשר לשאול למה. אם היה מתקשר הכל היה חלק - אבל לא.החלק הזה שלא איכפת לכם מה קורה למטופל ברגע שהוא יוצא מהדלת הורג אותי. כזה קר כזה טכני הכל. בסוויץ' מרימים את המתג של תשומת לב ובסוויץ' מורידים אותו. איך אני יכולה אחר כך להיפתח?

שלום ליהי, יש כל מיני מטפלים וכל מיני גישות טיפוליות, ובאופן טבעי מטפלים עובדים בגישה שהולמת את אישיותם ואת נטיות ליבם. מהתיאור שלך אני מבינה שהמטפל שלך עובד מתוך עמדה אנליטית, שהיא אכן העמדה הקפדנית ביותר מבחינת גבולות הסטינג הטיפולי. אם את אכן נמצאת בטיפול מסוג זה, כדאי שתפיקי ממנו את המיטב: ההימנעות המוקפדת מיצירת קשר מחוץ למרחב הטיפולי, אינה נובעת מאי-איכפתיות. היא נובעת מהרצון לאפשר לך מרחב "נקי" בתוך חדר הטיפול, אליו תוכלי להביא את שלל תחושותייך והשלכותייך (כולל, למשל, תחושת הכעס שאת מרגישה עכשיו מול מגבלות הסטינג), מבלי שהן "יתערבבו" בקשר האנושי-מציאותי שלכם. אני מציעה לך להתעמת איתו על הדברים, להביא את תחושותייך במלוא עוזן, ולבדוק איך את מרגישה איתו אז. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני לא מבינה מה זה "גבולות סטינג טפולי" שכותבת אורנה. אני גם לא מבינה איך אפשר לשמור על מקום נקי בטפול ומה הקשר לזה שהוא לא יכול להרים טלפון לשאול מה שלומי? אני ממש לא מבינה מה הקשר. לי זה נראה קור מנשב -ולא תצליחו לשכנע אותי שאדם שההיתי צריכה לענות לו או שאני חולה לא שואל על זה מתוך איכפתיות. כאילו אני באמת לא מבינה את זה. איזה נקיון יש פה. ויאזה מרחב טפולי זה שאני לא באתי לפגישה או שיצאתי באמצע זה חלק מהטפול לא? אז למה להתעניין איך אני בזמן המשבר זה לא טפול? תסבירו לי כי אני באמת לא מבינה ואני לא כולה לדבר על זה איתו כי אני יצאתי באמצע והוא לא התקשר לשאול מה שלומי. כל יום שעובר רק סוגר יותר מפניו.