לטכנאי הפורום

מה הסיבה שביומיים האחרונים,והיום בעיקר,לוקח זמן רב עד שהפורום עולה,וגם אז לפעמים הוא עולה בפורמט שונה(גדול ורחב יותר,ולא ברור כמו הפורמט הרגיל),ורק אם אני יוצאת שוב ומנסה מאוחר יותר לחזור זה חוזר(בד"כ) באיטיות רבה לפורמט הרגיל. מה עושים כדי לפתור בעיה זו?

אולי כולם בדיכאון ויש עומס על האתר? :-))

אולי,אך לא נראה לי, נראה כאילו הפורום עצמו בדיכאון....ולכן הוא איטי מאוד.

א.ה. , את כאן? מכתירה אותך כטכנאית הפורום שלי... כמו הפורום, גם אני, ביומיים האחרונים לא מצליחה לעלות. ואם אני כבר עולה זו גרסא איטית וחסרת הגנות.. חזרתי עכשיו מהפגישה השבועית והיה נורא מוזר קורה לך לפעמים שאת חווה את עצמך אחרת? שתחושת הגוף מרגישה שונה, הידיים מתנהלות לאט, השמיעה קצת אחרת, קצת כמו כשיש חום גבוה נורא וכל הגוף קצת רגיש יותר למגע.. ממש מרגישה את עצמי בתוך בועה. אני יכולה לשבת ולבהות במשך ממש הרבה זמן בלי להרגיש ובלי לחשוב על כלום. מין בליל כזה של כלום מרחף לי בראש. זה נשמע מוכר? מוזר? הכל אצלי זז לאט.. הדיבור, ההליכה, התנועה... סוג של אוטיזם נפל עליי. כאילו כדי לדבר או להשלים מחשבה אני צריכה להתניע את עצמי, וכל שנייה להתניע מחדש כי הכל נכבה לי. אז כך העברתי פגישה טיפולית שלמה... במין חוסר אונים מצידי וניסיון להיות איתי קצת, מצידה. אני מפחדת מהשבוע הקרוב שוודאי אייסר את עצמי על כך.. התכוונתי לתת לה חלקים ממה שכתבתי לפורום במהלך השבוע אך לא הרגשתי נוח, כאילו אני כופה עליה עבודה גם מעבר לשעות הטיפול. אז באמצע המשפט המתלבט אם לתת לה או לא, פשוט אמרתי "אני רוצה ללכת הביתה" (הפגישה כבר הסתיימה ממילא), ובצעדים מסורבלים, כי כך אני הולכת בימים האחרונים, יצאתי. אני קטאטונית היום ... זה קורה לי לפעמים.. זה מוכר למישהו? אולי טכנאי הפורום יכול לעזור?.. כבויה, עייפה וריקה, לילך.

לילך יקירה, מי משתרך לו, מי זומבי? קרה? קרה קרה... ויותר... לספר לך איך הייתי בפגישות הראשונות? רוצה לדעת איך יצאתי מהפגישה האחרונה? ואני כבר הרבה זמן בטיפול... אני די משוכנעת שרוב המטופלים (אם לא כולם) מכירים את ה"חוויה". איך אני מגדירה את זה, להיות בטיפול זה כמו רעידת אדמה. ממש טקטוניקה של הלוחות. לפעמים אפילו התפרצויות פירוקלסטיות. המלחמה מייגעת, מלחמת השינוי. מבפנים בעומק ישנה מערכת שמתנגדת חזק חזק. נלחמת לשמור על הקיים. דרך אחת היא לא לתת לדברים לחדור מבחוץ. לא לחדור ולא להסתנן, לא לחלחל ולא להשתחל. היא מפעילה את כל המשאבים כדי לא לתת לדברים "לפלוש", והיא מנסה לעשות זאת ביעילות מירבית. לדוגמא, היא מוחקת, מערבלת, יוצרת כל מיני תופעות של חרדה ולחץ נפשי (התחושה הזו של בתוך בועה שאת מדברת עליה, למשל) אין לנו שליטה בזה ובוודאי שאין כאן שום אשמה שבגללה מגיע לנו לייסר את עצמנו או לכעוס שכך הם פני הדברים. אם מוכנים לקבל את זה, הרבה יותר קל... אני חושבת שכדאי שתדברי איתה על הרעיון של לתת לה דברים שאת כותבת. תוכלי גם להזכיר את ההתלבטות בכפיפה אחת. יש לך כתיבה יצירתית יפיפיה ושווה להכיר אותה כחלק ממך. אפשר שהיא תבקש ממך לומר אותם או לקרוא אותם בעצמך בשעה הטיפולית (זה מה שקרה איתי, אבל זה ממש אינדיבידואלי למטפל ולמטופל ולעיתוי, כך שלא ניתן להסיק מכך הרבה), בכל אופן, אם היא תבקש ממך לנסות לבטא את הדברים במילים, או לקרוא אותם ולא לקבל חומר כתוב, זה לא בגלל שהיא לא רוצה להשקיע זמן מחוץ לטיפול (היא עושה זאת ממילא), אלא כדי לנסות לאפשר לך בכל זאת לומר את הדברים במילותייך. המטרה החשובה של הטיפול היא בסופו של דבר להביא אותך לומר במילים עד כמה שאפשר. להצליח לשמוע את עצמך אומרת דברים. זה מאמץ כביר ומתיש (כמו שאת רואה...). נראה לי ששווה לך לנסות להעלות את הרעיון ותראו מה יהיה הלאה. אתן צריכות להסכים בינכן על הדרך הטובה לך. אולי זה יהיה פשוט בהרבה מכפי שתיארתי ו... זהו. אם את מרשה לעצמך לישון (אני לא מרשה לעצמי...), שינה טובה עושה RESTART ... לפחות חלקי... "אני רוצה הביתה"... איזה משפט נוגה של סיום.. לא.. לא אגע בו... אז אלה הדברים הקטנים שאני מכירה משלי... שלך, אשת האדמה (למי שלא יודע, רוצה רק להבהיר שאת הודעת הכוכבית למעלה כתבה מישהי אחרת, וזו לא אני)