חיה בפחד מטורף ודיכאון עמוק ולא יודעת מה לעשות...

שלום! הולך להיות די ארוך... מצטערת מראש... אני בת 25 באה ממשפחה די שבורה ומאוד מאוד בעיתית... אמא שלא הייתה אמא אבי נפטר לפני שנים ובעלה החדש היה אלכוהוליסט. מה שזה אמר שהמון ריבים תקיפות איומים וכו'. פעם ראשונה חתכתי את הידיים בכתה י' לא תכננתי להתאבד רק רציתי שמישהו יעזור ולא ידעתי איך וממי לבקש. העזרה שנתנו לי הייתי שהעיפו אותי מהבית ספר. אמרו שהם לא יכולים לקת את הסיכון איתי... אולי פעם הבאה אני אעשה את זה עד הסוף וכו'. ואני חושבת שמשם התחילה תקופת הדיכאון האמיתית. היו לי מספר מקרים מאוד כואבים שהשפיעו עלי ואחרי טראומה מאוד קשה שעברתי בכתה יב' והופנתי לפסיכיאטר על ידי היועצת התחלתי את הטיפול התרופתי. להגיד לכם שזה עזר? לא יותר מדי... המחשבות האובדניות היו שם. כמו כן התדרדרות לאיזשהו כיוון לא ברור מכל הבחינות. אני ממש מקצרת פה... תוך כדי ה"תהליך" חתחתי את עצמי עוד הרבה פעמים. ושוב לא כדי להתאבד. רק כדי שמישהו יראה שמישהו יתן עזרה. לא הראתי את זה לאף אחד אף פעם. זה היה יותר בשבילי אבל זאת הייתה צעקה שלי לעזרה. לא הייתי אף פעם מספיק אמיצה או טיפשה לחתוך יותר עמוק. פעם אמרתי לעצמי שביום שאני אגיד אני רוצה למות ולא אבכה, זה היום שבו אני אחתוך. אני לא בוכה יותר. כבר הרבה זמן אני לא בוכה. המחשבה של אני רוצה למות הרבה מסתובבת בראש. אני מנסה לתפוס את עצמי ולהגיד זה לא שאני רוצה למות! אני פשוט לא רוצה לסבול. אבל לפעמים... התגייסתי... הדיכאון המשיך... אבל ברמות אחרות... משהו השתנה... לא היה לי יותר עם מי לדבר... משום מה החליטו שאני אהייה מפקדת ומפקדות לא מתלוננות על מצב נפשי. אחרי השחרור התחלתי לעבוד בתחום שאני עובדת בו כרגע... ואני יכולה להעיד על עצמי שהגעתי רחוק. עם הדיכאון! אני גאה בעצמי בהרבה מובנים, ששרדתי שהמשכתי הלאה... למרות שלפעמים זה נראה שהעבר שלי הוא השולט בחיי. האמונה בבני אדם אבדה לי כי לא היה לי על מי לסמוך כשגדלתי, הפחד לאבד אנשים קרובים נובעים מזה שמתו אנשים מאוד קרובים אלי. הביטחון העצמי הנמוך נובע בעיקר מזה שכל הזמן שגדלתי שמעתי מבעלה של אימי ואימי רק דברים כמו ממך לא יצא כלום את לא תצליחי, לא מספיק יפה להיות זונה, לא מספיק חכמה להיות שום דבר אחר, ואימי העומדת שם ומצדדת באדם שהיא פוחדת לאבד... לא בי... אני לא יודעת למה נאבקתי לפעמים אני חושבת שזה היה בשביל להוכיח לכולם שהם טועים לפעמים אני חושבת שזה בגלל שרציתי להוכיח את זה לעצמי אבל המשכתי ונאבקתי. בשבלב כלשהו אני הגעתי להבנה שנוח לי לחיות איתה, ואני חושבת שהיא נכונה לגבי: אני עברתי את כל הכאבים, את המוות, את הסבל, המכות, ההתנקרות, הנטישה, בשביל ללמוד מזה ולזכור את זה כדי שבעתיד אוכל להעזר בזה ולעזור לאנשים אחרים במצבים דומים. אבל אני עדיין שואלת את עצמי האם זה מתישהו נפסק? הלמידה הזאת? האם מתישהו אפסיק לסבול? האם זה פשוט חוסר מזל? או שאני גורמת לדברים הרעים האלה לקרות? האם בזה שאני מצפה לכישלון אני באמת מכשילה את עצמי? התרופות עוזרות לרכח את המכה אבל הן לא מעלימות אותה. התרופות הן כמו ליפול מקומה שביעית על דשא ולא על ביטון. זה עוזר, אבל את עדיין כואבת... אני חיה עם זה. והגעתי רחוק ואני גאה בעצמי על כך. אפשר לחיות עם דיכאון. פשוט יותר מדי פעמים עולה בראש המחשבה של אני לא רוצה לחיות. לפני שאני התקבלתי לעבודה שבה אני עובדת כרגע (לא אוכל למסור יותר מדי פרטים כאן לצערי) היו לי מספר חודשים שבהם הייתי בבית. המצב היה נוראי. התדרדרות מהירה לתהום... ואני ניסתי לחפש עזרה... פניתי למרכז לבריאות הנפש ואמרו לי התור הכי קרוב זה עוד חודשיים וקודם כל את צריכה לבוא ולדבר עם מישהו אחר שיחליט לאן להפנות וכו'. ויתרתי. הייתי צריכה את עזרה עכשיו, לא עוד חודשיים. ניסיתי למצוא פסיכולוג או פסיכיאטר... כולם נתנו לי מחירים שאותם לא יכלתי לשלם לעולם כי פשוט לא היה לי. ללכת למיון לא הייתי אופציה... לא עם העבודה שלי. אני הלכתי לרופא משפחה. רק בזכותו אני כאן. רק בזכותו אני התחזקתי. הוא היה האדם הראשון שסמכתי עליו עם הכל זה הרבה שנים. לעולם לא אוכל להודות לו מספיק על העזרה שלו. על החום, האנושיות על הרצון להוציא אותי מהמקום שהייתי בו! והוא הצליח! והנה אני פה. ממשיכה להאבק כל יום. אבל לפעמים את פוגשת אנשים שאת יכולה לעזור להם. ואת אומרת אולי זה היה שווה? לפעמים את נחנקת מכאב ורק רוצה שמישהו יחבק אותך ולפעמים את יודעת שאת חזקה לא רק כי עברת את כל מה שעברת ואת עדיין פה. אלא כי את ממשיכה ונלחמת ויש אנשים שאת חשובה להם. ואולי... אולי... פעם... גם לך יהיה טוב... אבל יש ימים כמו היום בהם את פשוט מפחדת.. פשוט מפחדת כמו ילדה קטנה... כשהתחלתי את עבודתי החדשה עזבתי את הבית, עברתי מאודדד רחוק מהבית ואני פה לחלוטין לבד... לא הצלחתי לבנות שום קשר וזה מוזר כי אף פעם לא היו לי בעיות למצוא חברים... אז אני לבד פה... כבר כמעט שנה לבד... אין אפילו למי לבכות על הכתף... ושוב ושוב כאילו מישהו שם לי רגל... על כל צעד שאני עושה... אני חיה בפחד, כל העכזבות כל הכאבים כל הכשלונות השאירו סימן עלי ועכשיו אני חיה בפחד מתמיד. פחד מלאבד את המעט שיש לי. כי זה תמיד היה ככה. תמיד איבדתי... לא יכול להיות שזה סתם הגורל שלי... או שכן? אני לא יכולה יותר... בזה אני בטוחה. ואין לי למי לפנות. אין לי אף אחד בעולם וזאת התחושה הכי נוראית שיש. אני לא באמת רוצה למות! אבל אני לא יכולה יותר לחיות ככה! מה לעשות? מה לא בסדר איתי? ואיך משנים את זה? התרופות לא עוזרות כבר... כלום כבר לא עוזר... יש הצעות? ולא אני לא יכולה לפנות לעזרה מקצועית... :( מצטערת שיצא ארוך ניסיתי לקצר... לא כל כך הצלחתי... אין מה לעשות אין כשרון כתיבה... בבקשה... בבקשה...

ערב טוב לך, הדברים שלך נגעו בי מאוד. את נשמעת כמי שכל חייה ביקשה עזרה, בדרכים שונות ממש כפי שאת מבקשת כעת ולמעט רופא המשפחה אף פעם לא ממש שמעו אותך. כם כאשר היו נסיונות לעזור לך החוויה היתה של משהו שלא מתאים, לא מסונכרן למה שאת צריכה. זו תחושה מאוד קשה לחיות איתה. אבל, את אומרת שהצלחת בעבודה למרות הכל, נלחמת והצלחת. זה אומר שיש לך כוחות להתמודד במקומות מסויימים. אני אומר את זה כי כשקראתי את דברייך שמתי לב לפער בין עולם העבודה לשאר העולם שבו את חיה. שם את מצליחה להסתדר, בשאר העולם את לא מצליחה. אני לא בטוח אם התשובה לזה ברורה לי, או לך. בכל מקרה את מתארת לפחות עשר שנים קשות ביותר, המתבטאות בבידוד חברתי, במחשבות אובדניות ובפגיעה עצמית חוזרת. משום כך נראה לי שאת צריכה תמיכה כלשהי עכשיו, לעזור לך לשנות משהו. את מסרבת לפנות לעזרה מקצועית, לפסיכולוג, מטעמים כספיים. אם זו הבעיה אז אני יודע שישנם מקומות רבים המאפשרים טיפול נפשי במחיר שניתן לעמוד בו. אבל אני מרגיש שזה לא הכל, שיש בך חשש (בהחלט מובן) מכניסה לקשר טיפולי שכזה.נסי לברר עם עצמך את זה,אני חושב שאת חייבת לעצמך ביירור שכזה. אשמח לעזור בהמשך, דרור

קודם כל תודה על המילים שלך! דבר שני, לגבי טיפול, בהתחלה לא הלכתי לטיפול בגלל בעיה כספית וגם העבודה שלי. כרגע אני לא יכולה להגיע לרופא מסיבה אחרת ואני מאוד לא רציתי להחשף פה יותר מדי אבל אני כרגע לא גרה בארץ והעבודה שלי היא בחו"ל... (וזה אגב חלק מסיבת הבידוד, אני עברתי לפה לחלוטין לבד ואין לי פה אף אחד). ושוב העיניין של העבודה... בשום פנים ואופן אין אפשרות שאהייה קשורה איכשהו לטיפול... דבר נוסף... לא הבנת כי לא כתבתי את זה... אבל אני הצלחתי בזה שהגעתי לפה.. לא בהמשך.. יש לי בעיות נוראיות בעבודה במיוחד כרגע וחלק גדול מאוד מהפחד שלי שאני הולכת לאבד את עבודתי... אני לא יודעת איך להסביר לך... בלי להחשף לפני כל העולם :) אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר אבל יש בעיות נוספות... שוליות לכאורה אבל חשובות... אוח! אני לא יודעת איך להסביר זאת. בכל אופן המצב ממש לא וורוד בעבודה. אני חושבת שחלק גדול מאוד מהפחד שלי דווקא קשור לעבודה... כי העבודה הזאת היא היחידה שמצילה אותי כרגע, בלעדיה אין לי כלום. כ-ל-ו-ם! ואני כל יום בחששות בגלל זה... כל יום לחץ נוראי עלי... כל יום בפחד. כי כל כך הרבה תלוי בזה, כל כך הרבה שאני לא יכולה לתאר לך! אני לא יודעת מה לעשות... אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא זה שמכשיל אותי! אני לא יודעת... ובאתמ שאין לי למי לפנות. רק אולי אליך. באמת... :( אני

קודם כל תודה על המילים שלך! דבר שני, לגבי טיפול, בהתחלה לא הלכתי לטיפול בגלל בעיה כספית וגם העבודה שלי. כרגע אני לא יכולה להגיע לרופא מסיבה אחרת ואני מאוד לא רציתי להחשף פה יותר מדי אבל אני כרגע לא גרה בארץ והעבודה שלי היא בחו"ל... (וזה אגב חלק מסיבת הבידוד, אני עברתי לפה לחלוטין לבד ואין לי פה אף אחד). ושוב העיניין של העבודה... בשום פנים ואופן אין אפשרות שאהייה קשורה איכשהו לטיפול... דבר נוסף... לא הבנת כי לא כתבתי את זה... אבל אני הצלחתי בזה שהגעתי לפה.. לא בהמשך.. יש לי בעיות נוראיות בעבודה במיוחד כרגע וחלק גדול מאוד מהפחד שלי שאני הולכת לאבד את עבודתי... אני לא יודעת איך להסביר לך... בלי להחשף לפני כל העולם :) אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר אבל יש בעיות נוספות... שוליות לכאורה אבל חשובות... אוח! אני לא יודעת איך להסביר זאת. בכל אופן המצב ממש לא וורוד בעבודה. אני חושבת שחלק גדול מאוד מהפחד שלי דווקא קשור לעבודה... כי העבודה הזאת היא היחידה שמצילה אותי כרגע, בלעדיה אין לי כלום. כ-ל-ו-ם! ואני כל יום בחששות בגלל זה... כל יום לחץ נוראי עלי... כל יום בפחד. כי כל כך הרבה תלוי בזה, כל כך הרבה שאני לא יכולה לתאר לך! אני לא יודעת מה לעשות... אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא זה שמכשיל אותי! אני לא יודעת... ובאתמ שאין לי למי לפנות. רק אולי אליך. באמת... :( אני

קודם כל תודה על המילים שלך! דבר שני, לגבי טיפול, בהתחלה לא הלכתי לטיפול בגלל בעיה כספית וגם העבודה שלי. כרגע אני לא יכולה להגיע לרופא מסיבה אחרת ואני מאוד לא רציתי להחשף פה יותר מדי אבל אני כרגע לא גרה בארץ והעבודה שלי היא בחו"ל... (וזה אגב חלק מסיבת הבידוד, אני עברתי לפה לחלוטין לבד ואין לי פה אף אחד). ושוב העיניין של העבודה... בשום פנים ואופן אין אפשרות שאהייה קשורה איכשהו לטיפול... דבר נוסף... לא הבנת כי לא כתבתי את זה... אבל אני הצלחתי בזה שהגעתי לפה.. לא בהמשך.. יש לי בעיות נוראיות בעבודה במיוחד כרגע וחלק גדול מאוד מהפחד שלי שאני הולכת לאבד את עבודתי... אני לא יודעת איך להסביר לך... בלי להחשף לפני כל העולם :) אני עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר אבל יש בעיות נוספות... שוליות לכאורה אבל חשובות... אוח! אני לא יודעת איך להסביר זאת. בכל אופן המצב ממש לא וורוד בעבודה. אני חושבת שחלק גדול מאוד מהפחד שלי דווקא קשור לעבודה... כי העבודה הזאת היא היחידה שמצילה אותי כרגע, בלעדיה אין לי כלום. כ-ל-ו-ם! ואני כל יום בחששות בגלל זה... כל יום לחץ נוראי עלי... כל יום בפחד. כי כל כך הרבה תלוי בזה, כל כך הרבה שאני לא יכולה לתאר לך! אני לא יודעת מה לעשות... אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא זה שמכשיל אותי! אני לא יודעת... ובאתמ שאין לי למי לפנות. רק אולי אליך. באמת... :( אני