הנה הם באים ימים של שקט...

שלום בת בתחילת שנות השלושים, סטודנטית (נצחית) בהפסקת לימודים, עובדת בעבודה קבועה מס' שנים (מזכירותית), רווקה. יש לי כל כך הרבה בעיות... בעבר הייתי בחורה נחושה מאוד, חדורת מוטיבציה וממוקדת מטרה בנוגע להישגים בחיים, אם בצבא, אם בלימודים. היכנשהו בגיל 22/3 זה התחיל להתפרק, ככה לחתיכות. בהתחלה מהשוליים והיום חתיכות גדולות מהמוטיבציה והחיוניות שאפיינו אותי בעבר חסרות... נשארה אמונה עצמית גדולה ובטחון. בטחון גדול בעצמי שרק אעלה על הדרך הנכונה עם תמיכה נכונה ומחוייבות לעבודה קשה ואחזור למה שהייתי פעם, קוצרת הצלחות והגשמה עצמית - אבל היום מה שיש זה הרבה עייפות, והרבה רצון לשקט. בעיקר בגלל אכזבות, אכזבות עמוקות שלי מעצמי. הלקאות אישיות, רגשות אשמה, עייפות, עייפות גדולה. כבר אמרתי. כל זה בנוגע לקריירה. כיום כל מי שמכיר אותי ורואה ושומע איפה אני נמצאת כיום מביע זעזוע מוסווה או גלוי - כי ממני אפשר היה לצפות ליותר, הרבה יותר. הסיבות שבגינם הגעתי עד הלום הן בעיקר דחיינות כרונית קשה ועקשנית. עייפות, המון עייפות נפשית וכנראה דכאון, אותו דכאון סטאטי שגורם לקום לעבודה להבליח למבחן או שניים ולחזור הביתה - ככה שנים. מלבד הקריירה - החברות. אין לי חברות. צריך להודות בזה מתישהו. י שתמיד מישהי ברקע שמאוד נח לי להיות איתה בקשר, היא ממלאת לי את הצורך בשיחה טובה אחת ליום - וזהו. אין לי כח להשקיע יותר מכך, וכמו בקריירה אני בוחרת בחברות שכמעט תמיד לא מעניינות אותי מספיק (וכנראה שגם אני אותן) לא מפרות... פשוט קיימות לא לטוב ולא לרע. כמו העבודה שלי. איןן סיפוק אין קידמה. זה שם וזה תורם להישרדות אז זיופי. מספיק. נישן, מחר יהיה יום חדש שנבטיח הבטחות וגם נפר אותן באותה המירות בדיוק. מה עוד.. לימודים... טוב זה די מתקש רלקריירה. התחלתי הפסקתי, התחלית שוב הפסקתי. כמעט התקבלתי לחוג שמאוד רציתי (נגיד. הפרסטיג' דיבר אליי ולא באמת רציתי,א בל אין ספק שקבלה אליו היתה עושה לי טוב לאגו) אבל לא התקבלתי, בעיקר בגללי (אלא מה) אבל על קוצה של נקודה או של עוד פגישה עם הדקאן... ככה זה הלך ובמקום לאסוף את עצמי הלכתי להתאבד בחוג אחר, כל כך לא מעניין ואל מקדם לשום מקום. הצטיינתי בו אבל עזבתי בשנה האחרונה , למי יש כח ללמוד כל כך הרבה על כלום. המשפחה.. סיפור חיי. יש לי משפחה שדורשת השקעה רגשית כלכלית. הורים שצריכים אותי ואת האחים תמיד סביבם. וככה כל השנים התחושה שאם אני עושה משהו טוב לעצמי - ואל עושה למענם - רודפת אותי. בכל פעם שחדוות יצירה ועשייה מתעוררת בלב המדוכא שלי אני נזכרת שאני צריכה לנכס את החדווה הזו ליצירה למענם (ובצדק, הם חולים) ואז מה שאני נוגעת בו הופך ריק מתוכן. אבל, במקום לעשות גם בשבילי וגם בשבילם - אני רואה טלויזיה ואוכלת עוד משהו. ככה הכי טוב. שקט שיהיה פה בראש. עוזרת להם ועוזרת ועוזרת ולפעמים אפילו נשאבת לעזרה הזו - עדיף מאשר להתמקד בעצמי, וזה לא שהעצמי הזה הוא אל משהו. הוא מאוד משהו יש לי כאמור אמונה מאוד גדולה בעצמי, אבל כל כך הרבה עייפות. מה-זה עייפות, לאות... הלאה. חבר. לא אהבתי. אף פעם. היו חברים. אבל זה היה קשקשת. כולם, כמו החברות, כמו העבודה, הקריירה, הלימודים - כולם מראש נבחרו כפשרה. כי קשה לי להגיע למיצוי שלי ולהיות מי שאני רוצה ולכן להיות ראויה למי שאני באמת מתאהבת או מעריכה - אז אני בוחרת גברים שבערך. שהם מדהימים אחד אחד בפני עצמו - אבל מראש בערך מבחינת החיבור בינינו. ככה הכי טוב. לא להיפגע ולא כלום. ושלא יקומו ויגידו פה שיש בעיה של חרדת נטישה או חוסר ביטחון וכו'. יש פה מודעות גדולה - אני באמת יודעת מי אני ומה אני - ויש לי עולם עשיר של אינטקלט חריף, והמו - ן ידע, והומור ומה לא... ובכל זאת - מלבד העולם העשיר אני ממצה את עצמי כמו שמן של טיגון פלאפאל בסופו של יום - שום מיצוי מלבד שחור שוף שצף למעלה. הדחיינות הכרונית אהובתי הותיקה לא מתירה לי להתמיד בהרבה מאוד אתגרים, וככה כשאני נתקלת בבחור מרשים הישגי מעניין - אני מרגישה שכל השנינות והעניין וכל מה שמסביב לא יחזיק לאורך זמן. בשביל להיות בגובה העיניים שלו אני צריכה "יותר בשר" הרבה יותר בשר. אם לסכם, מה שנדמה שמכשיל אותי בכל התחומים הוא הפער הבלתי נסבל של הוויתורים העצמיים שלי לגבי עצמי. זה יופי שיש ראש ואינטלקט - אבל אם הוא תקוע רק בין האוזניים ולא מתורגם לישיבה ארוכה מעל הספרים אז במה הועילו חכמים? ואם אני מעוניינת בבחור יציב, פיקח , חריף ומשכיל שגם ממצה את הפוטנציאל שלו - אז איך אני יכולה להיות איתו אם אציי זה לא קורה, הרי ה"חסר" שלי צועק לקילומטרים. הגברים שאני אוהבת חדי עין ותפיסה - מבחינים בקלות בחסרון הפסיכי הזה שלי - הבחורה מדברת לעניין אבל תוצאות אופו? אז נבחר בבחורים אחרים כאלה שמשהו אצלם מראש לא בסדר. ככה יהיה שקט,לא ניסיון לחפות על מה שאין. ככה גם עם חברות. כך גם בקריירה. היכנשהו ויתרתי לעצמי ובגדול. ולחשוב שבמהות שלי אני פייטרית. בצבא, ומעט לאחריו הגעתי לתפקידים רמי דרג. מיוחדים. גירדתי את תקרת הפוטנציאל שלי ומעבר (ויש שיגידו שגם את תקרת הזכוכית). ועכשיו, מה עכשיו, מסמרים ונוצות. סיפור שלא עבד. ואני רוצה לאסוף את עצמי, בלי לנתח יותר מדי - כי עשיתי את זה מספיק בשנים שחלפו. וללכת קדימה. ולשאוג בדרך עם כל הצלחה ועם כל כישלון. להפסיק לפחד, להפסיק לברוח לעייפות הזו. להפסיק לשמור על הדיכאון הזה צמוד וקרוב אליי... הוא וכל הקילוגרמים שהתווספו משום מקום... להתחיל לחיות. אני מחפשת עזרה. יש לי כוח ורצון גדול, יש לי הרבה הבנה לגבי מי אני ומה מניע אותי. אני צריכה בעיקר מטפל שיידע ללוות אותי בדרך הזו. לא מטיף או מנתח גדול, אלא מלווה בדרך הזו, שידע להתריע בפניי כשנדמה שאני הולכת ליפול, או לגעור כשאני מבקשת לנוח קצת הרבה מדי. אני יודעת שיש לי דרך ארוכה לעשות, אבל היא בטוח טובה הרבה יורת מזו שהלכתי בה בשנים האחרונות. הרבה הרבה יותר. אין לי כסף לזה.זה לא שסדרי העדיפויות שלי לא טובים. אין לי הרבה כסף לזה כי הרבה ממנו גם הולך להורים. ואני דוחה ודוחה את העניין, והנה אני כבר אחרי 30... אם יש הפנייה, עיצה, לגורם שיכול לטפל בתקציב לא גדול - אני אודה. קופ"ח או בתי חולים לא יועילו כי אני עובדת בשירות הציבורי עם - צחוק הגורל - אנשים מהתחום. לא אוכל להיפתח למשהו שיגיע לידיו של מי מהם. אני אודה להכוונה. טל

מצטערת על כמות טעויות ההקלדה. מחמת המהירות והעייפות... לילה טוב טל (עוף חול עייפה במיוחד)

היי טל, רוצה אולי לצרף מייל שנוכל לשלוח אליו המלצות? וגם איזור גאוגרפי מבוקש... מצטערת שאני לא עונה יותר לעניין, הרגע סיימתי לכתוב עבודה לאוניברסיטה ואני מתעלפת למיטה... מקווה שאוכל לעזור... אבל לא על גבי האתר.. דינקה