לגברת עם יד על הפה.

אני פותחת הודעה חדשה - כי העץ ההוא כבר נהפך לבלתי אפשרי. חשבתי אתמול כבר להפרד באהבה מן הפורום הזה, אבל מכיוון שנגעת במרטין בובר ומכיוון שהעלית טיעון - שהוא די קונוונציונלי לטעמי, אינני עומדת בפיתוי. העלית נקודה של קיום הפורום האינטרנטי לצידו של הטיפול. וגם אמרת (ותקני אותי אם אני טועה) שהאנונימיות מאפשרת לך "להתפרע", במקום שבו המפגש האישי אינו מאפשר לך זאת. אז מרטין בובר מדבר על "אני-אתה" - אני חושבת שלזה התכוונת. אבל הוא לא מחייב מפגש אישי פנים אל פנים. אני-אתה במובן של סובייקט אל סובייקט ולא אובייקט אל סובייקט או וייס ורסה.והשאלה אם כל זה לא יכול להתקיים באינטרנט. אני חשה אותך יותר "את" ויותר קרובה אל עצמך,- אני מניחה- מאשר אילו פגשתי אותך תחת מסווה כל המסכות המקובלות. האנונמיות משרתת בטפול האינטרנטי מטרה נעלה של אובייקטיביות כלפי הנועץ. את לא יודעת איך אני נראית - אני לא מנגנת לך על שום אסוציאציה פראית בגלל שהעיניים שלי ככה ולא אחרת- או בגלל שאני יושבת ככה ולא אחרת. האינטרנט סיפק לי אפשרות לטפל בבעיה שלא יכולתי לטפל בה בשום צורה אחרת לא אינטרנטית. לא במקום שבו הייתי. בכייף הייתי ממשיכה מן המקום הזה הלאה. אבל קיים העניין של התשלום. אינני רוצה לקבל יותר שום דבר לא מליאת, לא מאורנה ולא מדרור שאיננו תמורת תשלום. אז אני מוגבלת ולא יכולה להמשיך. אולי אפנה למישהו - אבל אין לי ספק - שאילו היתה לי אפשרות - הייתי ממשיכה כאן. אני שמחה שהעלית את הנושא. אני שמחה שאת קיימת. ניבה.

קראתי אותך מאוד בעניין, והייתי רוצה להעלות שני דברים בהקשר הזה. את בובר אני מכירה פחות טוב ממך נדמה לי. אני זוכרת קטע שמדבר על שני אנשים שמשוחחים ביניהם, ראובן ושמעון. ראובן מדבר עם שמעון כפי שהוא עצמו רואה אותו, הוא גם מדבר עם שמעון כפי שהוא חושב ששמעון רואה אותו, וגם- כפי שהוא, ראובן, רואה את עצמו, וכן הוא מדבר עם הישות הגופנית-פיזית של שמעון. וכנ"ל מצידו של שמעון. בובר מסיים את הקטע במילים "קהל רפאים שלם". מהכיוון הזה אני מצליחה להבין על מה את מדברת כשאת אומרת שהאינטרנט ממסך קצת על חלק מהישויות הללו ומאפשר שיחה ישירה יותר. מאידך, גם המסכות שלי הם חלק ממני, והסמול טוק שאני יוצרת כשאני מובכת, והתנהלות הגוף הלא בטוחה שלי, והמניירות וה"לעשות רושם" והשפלת המבט ונעיצת המבט והשתיקה שלי, ומהירות הדיבור, והקול שלי והעיניים.. כל אלה הם חלק בלתי נפרד וחשוב. לא בטוחה שעזרה או התייעצות אמיתית יכולות להתעלם מכל אלה. לא בטוחה למה התכוון בובר. לי נדמה ששיח אמיתי בין שניים, שיח מלב אל לב חייב לכלול את כל המכלול, גם אם לפעמים המכלול מבלבל ויוצר פה ושם מרחקים קטנים. הגשרים הקטנים שנבנים בין שניים בדינמיקה הזו של קשר פנים-אל-פנים כדי לחצות ולגשר על רתיעות קטנות (כפי שתיארת אולי בעניין האסוציאציות הפראיות), הם חלק מהותי מאוד בקשר והם מה שהופכים אותו לאמיתי. אני לא מזלזלת בכלל בכתיבה בפורום. זה נותן לי המון אחרת לא הייתי פה. ההתייעצות כאן נותנת לי כיווני מחשבה ותובנות ותחושת קירבה וחמלה קצת כלפי עצמי ובכלל. זה המון! אבל אם מבקשים "תיקון" לעצמינו זה המון אבל לא מספיק. כך לתחושתי. טיפול, אגב, זה לא דבר שהוא חובה. לפעמים יש שלבים ששיחות אינטרנטיות מלאות כנות והבנה זה כן מספיק, כי זה מה שמחפשים וזה מה שרוצים. השאלה היא מה רוצים. לא זוכרת מה הייתה הנקודה השנייה :-) התפרעתי מספיק :) אשוב לעבודה. לילך.

כי כשמרימים ידיים - לא שמים אותן על הפה... :)) לא כל כך מכירה את המאמר הזה של בובר- אבל מוצא חן בעיני המושג שלו שאת מציינת קהל רפאים שלם. כן. לזה התכוונתי. וכל הניאונסים המתוקים שאת מתארת על עצמך, נראים בעיני כל כך מתאימים לקשר אמיתי וכנה בין אנשים. אבל קשר מקצועי הוא קצת אחר. אני לוקחת את המלים והמשפטים בקשר המקצועי ובונה מהם תבניות שמתאימות לתבניות שמהן אני בנויה. לשם כך - אינני זקוקה שאיש המקצוע יכיר את הדמעה בקצה העין- שלי. לפעמים אני אף מרגישה שהדמעה הזאת מפריעה והיא יכולה להסיח למקום אחר ולא לגמרי נכון. בכל אופן, אני אוהבת את מה שאת מתארת בכתיבה שלך, ובודאי שאני לוקחת את דברייך לתשומת לבי- יש בהם אמת וכנות - ולי זה מספיק. אני מעלה כאן שאלה - שאני מתחבטת בה. לא התחבטתי בה לפני שבועיים. אבל עכשיו כן. ודברייך רק מוסיפים שאלה לשאלות הקיימות אצלי גם ככה. אני לא חושבת שנפתור פה את השאלה. אני חושבת שהיא תמשיך להתקיים. והאמת, אני חושבת שהעולם שצועד חזק לתוך טכנולוגיה ורובוטיקה - ימצא את עצמו בסופו של דבר מעניק טפולים נפשיים באינטרנט. אני אשמח להיות החלוץ שמקבל אחד כזה. ניבה

הי ניבה, ליאת, וכולם, ניבה, גם אני עקבתי אחרי כל הודעותייך בעניין רב מאד. כתבתי תגובה רגשית של הזדהות עמוקה ביותר (אולי מידי) לאותה הודעה ראשונה שלך מלפני שבועיים, אך לא שלחתי אותה אז... מאז כתבתי לך הודעות נוספות וגם אותן לא שלחתי... את ההודעה הזאת החלטתי לשחרר. על החיים ועל המוות. לראייתי, ולאור נסיוני הטיפולי העכשווי, דבריה של ליאת צודקים ונכונים במלוא מובן המילה. במיוחד במקרים בהם יש בגידה באמון, חשוב לתקן באמצעות קשר ישיר. רק קשר ישיר עם אדם בשר ודם. לאמיתו של דבר - קשר שלא יסולא בפז. מבינים זאת בדיעבד. אם לרגע חשוב אחד ניתן היה להסתייע באינטרנט, נקודתית, עדיין סגולותיו מוגבלות. כבודו במקומו מונח, וככל שזה מפתה (וזה מפתה מאד, מבינה את הדחף והציפיות) כאן זה מסתיים. לא רק הפורום והקטע של הכסף (כאן עלה במוחי רעיון נוסף, אבל לא אעז לרשום אותו...), אלא מעבר לכך, נושא האינטרנט כמקום טיפולי בלעדי למצב הקיים לדעתי, דברים נכונים יותר מכל כאשר מדובר בהחזרת אמון בבני אדם. רציתי להעיר, שאני בכלל לא בטוחה (ולעולם לא ניתן יהיה לדעת) שאלמלא האינטרנט לא היית מוצאת לך דרך אחרת שתוביל אותך לעבודה העצמית שהגעת אליה. הכישורים והכלים שהשתמשת בהם לצרכי ההחלמה העצמית היו לך שם גם קודם (עם או בלי קשר לטיפול), ונעזרת במשהו חיצוני שהיה זמין לך. הפעם זה היה האינטרנט. הייתי נותנת לך לעצמך את רוב הקרדיט! איני אומרת שלא להיעזר באינטרנט כלל, הרי הוא כאן. אפשר וצריך ללמוד להפיק ממנו תועלת רבה, אך, להבנתי העמוקה ואולי גם לחרדותיי, קשר וירטואלי "טיפולי-טיפולי", לפחות במקרים בהם יש אובדן בסיסי של אמון, יכול, אם לומר זאת בצורה בוטה, רק להשחית ו/או לגרום להרס לטווח ארוך. סבורני שיש בו מידה של סכנה: הוא לא באמת בטוח, לא ת?חום ממש, יש בו סכנת התערבבות חוצת גבולות, בכלל ישנה בעייתיות גדולה עם גבולות, מעט מידי מציאות, מקום רב מידי לפרשנויות, השלת הגנות מהירה מידי, אני חוששת שגם נוטים לצפות ממנו להרבה יותר ממה שהוא יכול לתרום ועוד. כדי להתחיל טיפול-טיפול, ראשית, ובבסיס, *חיוני* לבנות אמון. אי אפשר לדלג על השלב הזה!!! שלב מאד קשה. כמה מפתה מצד המטופלים לנסות לדלג עליו ולהתחמק ממנו. איך מנסים להתחמק? המממ... זה יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, ב - בחירת טיפול וירטואלי. נראה לי שבחירה בטיפול כזה היא, למעשה, בריחה מהדבר האמיתי והנכון. מטפל טוב לא אמור ליפול בפח הזה... מורכב. אז חייבים אמון. אי אפשר טיפול נטול אמון, ופרדוקסלי לבנות אמון וירטואלית. Contradiction in terms. אולי אני מגזימה, תמיד יש מקום לספקות, אך להשערתי, הדברים נכונים, לפחות במקרים קיצוניים ולגביי (יצאתי פגועה קשה וירטואלית גם. גם זה...). אם לומר לך את האמת, לדעתי, זה סופר לא אחראי ומאד לא מקצועי לקבל לטיפול וירטואלי אדם שאבד אמון באנשים. אני לא רואה איפה אפשר למצוא כאן עבודה טיפולית דינמית בונה בכלל. נקודתית ובקטנה - נגיד שאפשר להיעזר, יש לי בעייה גם עם זה, אבל בקנה מידה גדול - לא נראה לי בכלל. פשוט לא מסתדר לי. ורק להזכיר שבאופן כללי, כל מה שהוא פתייני שכזה נבחן אצלי בשבע עיניים אם לא מיליון. גם אני פניתי לטיפול מתקן אחרי ניסיונות מרים. טיפול שצריך לתקן הרס עבר, שאליו הצטברו גם כמה "טיפולים" כושלים ומאכזבים (לא רק אחד). טיפולים שאפילו נמחקו מהתודעה... איש איש רצונותיו, מאוויו וכוחותיו, האומץ והנחישות גם. רק רציתי לומר שהדרך הנכונה, לדעתי, היא לנסות לצבור משאבים מחודשים ולהתחיל (אולי עם פסק זמן על-פי הרגשתך) במקום חדש שיש בו מציאות של ממש וחיבור ישיר בלבד. הכי ישיר שיש. לא אשלייתי. מציאותי (עם כל האכזבות שבו!). קיים. בר תוקף. יודעת ש"קל" לומר זאת בדיעבד... לא הייתי שם והחמצתי המון, לכן, חשוב לי להזכיר. אני ממליצה גם לבחור במטפל/ת ששומר/ת באופן אדוק על עניין הזמנים: שעה קבועה ביום קבוע ואף פגישות בעלות אורך מוגדר ויציב. ושוב, מזכירה, שאני מציגה את הדברים בצורה אולי קיצונית. לי אישית יש בעייה חזקה ביותר עם הדבר הזה שנקרא אמון. כך הוא עולמי. ... אשת האדמה