דג-איש

אולי בגלל העבודה הסמינריונית שאין לי כוח לסיים, ואולי מסיבות אחרות, אני כל היום פה :- ( טיפים להתנזרות בבקשה... זה כבר יותר מדיי... בנתיים, סיפור קטן לפני השינה, עוד אחד מאלה חסרי הפואנטה... (צריך לקשור לי את האצבעות..) --- מרגישה שהדכדוך שנכפה עליי הוא רק ההתחלה.. כמו ש?מים נסוגים לפני שמגיע גל גדול באמת, כך אני מרגישה.. כמו דג שנשאר על החוף בזמן נסיגת המים מפרפר, משתנק מכל האויר הזה שממלא לו את הריאות פתאום הזימים מתכווצים ומתנפחים בהיסטריה "מה קורה פה לעזאזל?!", חושבים הזימים (כן, גם זימים יכולים לחשוב, לפעמים לפני הדג אפילו) בקרוב יגיע הגל הענק הזה שישטוף ויטלטל.. מפחיד נורא.. עד אז אהיה כבר אדם. טובע במערבולות שגדולות ממנו Overwhelmed מכמות המים, מעוצמתם... אתפלל ל?זימים שנשרו, שקרסו מרגישה כמו רגע לפני תובנות מכאיבות שאולי לא אוכל לסגת מהן.. כואבים לי הזימים.. (ונימת תקווה: אני מסוגלת להרגיש! איזה יופי...) מספיק, וביי. ל.

ל., למד., לילך ??? כמי שמכריזה על עצמה "שליטה" את בהחלט משחררת או משוחררת. הלאוי עלי. נראה לי שמה שאת צריכה זה רק להחליף את שם הקובץ במחשב מ"שליטה" ל"שחרור" כי התוכן כבר שם. אני קוראת את ההודעות שלך די בענין כבר מתחילתן, הלהטטנות שלך במילים מקסימה אותי.( מעניין שאת נתקעת דוקא בסמינריונית - עושה רושם שאת פשוט צריכה לתת למילים לנוע מעצמן ותהא עבודה). את משתפת אותנו בכזו קלות ופתיחות שעומדת בניגוד מדהים לתפיסה שלך את עצמך בשליטה כל הזמן, וכמו שכבר אמרתי - הלואי עלי, אני מקנאה. דג איש - דימוי קצת קיצוני בעיני - יש לי הרגשה שלמרות המערבולת ישאר לא מעט אויר בזימים, בעיקר אם יש שם "גברת" שמובילה או מלוה. שותפתך לניכוש עשבים. מכשפה

כן, ניחשת נכון :-( אם רק היית יודעת כמה את צודקת, מכשפה חביבה.. קראתי את תגובתך ואת זו של הדר (תודה לך, יקרה) ומיד סגרתי את המחשב וברחתי בחזרה לשינת בוקר נוספת. הלהטטנות שלי במילים עושה לי בחילה. מה לי ולשליטה עצמית באמת... קשקוש בלבוש :( אני כבר לא יודעת מה אני. השתניתי כל כך בשנים האחרונות ועכשיו אני מבולבלת.. כאילו זקוקה לתגובות החיצוניות כדי לדעת מי אני.. מרגישה שאני מקיאה את נשמתי בפורום (לאו דווקא כמטאפורה) ולא מצליחה לעצור.. כמו גלי התכווצוות בצלעות, עוד מילים ועוד מילים ועוד מילים.. תשושה.. ומה לי ולכל המילים האלה בכלל? הדימויים האלה של דג-איש, השרוכים הפרומים, מערבולת הצבעים שמרחפת לי בראש..את כל הקטעים האלה אני כותבת בנשימה אחת. אלה לא תמונות שאני מלבישה על מילים, אלא תמונות של ממש שצצות לי בראש לשנייה ונעלמות, וכדי להבין למה ומה אני צריכה לפרק אותן למילים. אבל האמת היא שאני לא בטוחה עד כמה הדימויים האלה אמיתיים. לא בטוחה שזו לא להטטנות גרידא. התחושות שמולידות את התמונות האלה הן כל כך רגעיות.. אני מנסה לתפוס אותן בזמן ונועצת בהן את העט שלי הכי מהר והכי עמוק שאני יכולה. אבל האמת היא שזה לא עוזר; אני לא באמת מרגישה כלום. אולי אני סתם נהנית לכתוב וכדאי שאמצא לי פורום כתיבה יוצרת או משהו כזה. התחושות שלי חמקמקות, ואילולא טלטלות הגוף שתיארתי לדרור (כסטרבינסקי.. הנה, שם נוסף), או כמות שעות השינה העצומה שאני שוקעת בתוכה, הייתי חושבת שאני לגמרי מבלפת. ואולי אני באמת מבלפת. בסופו של דבר, כל הלבטים שאני מעלה עכשיו לא באמת נוגעים לי או מעניינים אותי. וגם מהגברת-מטפלת שהתחלתי מאוד לחבב אני יכולה לנתק את עצמי תוך שניה, אם אבחר. אולי את המשך השיחה הזו אני צריכה להמשיך לקיים עם עצמי.. למה בעצם אני ממשיכה עם זה...? תודה רבה לשתיכן על ההבנה ושלל ההארות אני חושבת שאפסיק להציף את הפורום. זה באמת מספיק. סליחה חבר'ה... לילך.

למד, איזה יופי כתבת. איך תמיד מגיע הגל בדיוק כשאנחנו נטולי זימים... ואז, אנחנו אחוזי אימה, שלא נשרוד, שנטבע. פעם, הייתי נאחזת בחוזקה ב??מעט הזימים שלא נשרו, שנשארו. נושמת באמצעותם בקושי, עד שהגל יעבור.... ממשיכה לנשום בכבדות. שורדת.. עד הגל הבא. למדתי, שאפשר אחרת. למדתי להסתכל על הגל ולתוך הפחד בעיניים, לדעת שלא תהיה נשימה כמה זמן, אבל בדיוק, ורק ברגעים האלה, שהגל שוטף ומציף ומכסה, נוצרים זימים חדשים, טריים, שמאפשרים לי נשימה חדשה... עד הגל הבא. והנה, ה"ל" הביישנית שלך מהעצים הקודמים, גדלה כל כך... שנאמר: "לא הביישן ל?מ?ד" יום טוב הדר

ל. יקרה (וכמובן גם מ. ו-ה. היקרות לא פחות). כמה אימה נאספת ברגעים האלה של ההיוולדות. ההתקיימות שלנו, זרימת החמצן לתאים, תלויה במנגנון ששעותיו ספורות. המנגנון החדש עדיין מבשיל, מחכה לאות. אני מצליחה לראות בדמיוני את כל הנולדים האמיצים שקנו את חרותם בכאב, חלקם ביקרו כאן לאחרונה (פינוקיו, עליסה בארץ הפלאות, לכלוכית, בת הים הקטנה, היפהפיה הנרדמת), ומאמינה שהמחיר היה שווה. עוד מעט אסיים לעבוד, ואבוא כדי להישאר קצת יותר ליאת