ר?יק

מרגישה געגועים, אבל לא יודעת למי עצב, אבל על מה..? תחושת כבדות, רצון לישון.. ויחד עם אלה גם קירבה, חיבה, וחשש... הרבה חשש מלהתחיל לחבב את הגברת מטפלת שלי, שהיא די נחמדה עם העיניים הסקרניות שלה שנותנת לי להיות במבוכתי בשקט, ומפייסת אותי כשאני קשה חשש.. ושוב משהו בי כבוי העיניים הפנימיות עובדות שעות נוספות אובדות שעות נוספות בתוך סוג של ר?יק שמתפזר בתוכי... כל התחושות שלי מגיעות אליי ממרחקים, שניה מאוחר מבדרך כלל, חסרות חיוניות. קצת כמו בחלום.. כך אני מתנהלת לאחרונה. רעש ממלא לי את הראש, ללא מחשבות של מילים .. תחושות מרחפות בי, דלילות-שקופות כמו אויר, ממלאות לי את הראש בערבוביה מעורפלת של צבעים דהויים.. אין סיבה טובה ללחוץ על "שלח". לא אמרתי כלום, ואין איך להתייחס לקשקוש הזה. אולי אני סתם מקשקשת, אולי אחזור לעבודה מהר.. חששות וגעגועים, כמיהה ורתיעה נשלחים לאויר וירטואלי --- כל כך עייפה.. אילו רק הייתי נדבקת בשפעת. הייתי יכולה להרגיש מסכנה בשקט.. :-)

ל. שלום, אומנם איני יכולה להתייחס לדברייך מבחינה מקצועית,אך דבר אחד שכתבת הפריע לי מאוד, וזה:" אילו רק הייתי נדבקת בשפעת. הייתי יכולה להרגיש מסכנה בשקט..",כי תאמיני לי מניסיון אישי ששפעת (גם אם היא קלה מאוד,או כל מחלה אחרת)זה לא 'תענוג',וזה לא משהו שמאפשר לך לשכב בשקט במיטה ולרחם על עצמך,אלא לסבול מחום,שיעול,כאבי שרירים,כאבי ראש,נזלת וכו'- וזו רק 'רשימה חלקית' של הסבל שתעברי,ובכוונה תיארתי את הסימפטומים כדי שתביני ש'שקט' לא יהיה לך מזה אלא רק סבל בלתי פוסק,וגם יהיו מספר ימים לפחות שתהיי 'כבולה' לבית,ואז אפילו אם תרצי לצאת לא תוכלי,תפסידי דברים חשובים שאולי מצפים לך,ואם את עובדת,זה גם הפסד כספי וכו'. מקווה שלא תיפגעי מדברייך,טוב שרשמת מה את מרגישה באמת,אך חשוב לי שתדעי שמחלות הן לא 'תענוג שקט' שמאפשר לשכב במיטה ולרחם על עצמך,זה את יכולה לעשות בשקט בלי מחלה,מחלות הן סבל בלתי פוסק ופחד מסיבוכים שכתוצאה מהן.

צחקתי לאורך כל המכתב :-) לא בטוחה אם התכוונת שכך אעשה, אבל ככה יצא. את צודקת, מחלות זה לא כיף גדול בלשון המעטה. כבר שנים לא הייתי חולה ואולי לכן שכחתי כמה זה לא נעים.. אבל איכשהו כאבים וחצי עילפון כזה זה בדיוק מה שמתחשק לי כרגע. כולל (ובעיקר!) הכורח להישאר בבית ולהבריז מהמחוייבויות. הנתק הזה בין מה שקורה לי ביומיום (הכל טוב שם) לבין הטלטלות וההתכווצות שהגוף שלי מעביר אותי דרכן בלי שאבין למה (בהודעה של סטרבינסקי למשל) מבלבל אותי מאוד. כאילו הגוף מבין דברים שאני עדיין לא.. "בגוף אני מבינה", אם תרצי.. לא משנה, שוב אני מקשקשת... תודה לך על תגובתך, משתנה. הזכרת לי שאפשר להיות מסכנה בכל יום נתון :-) אנטוש את הסמינריונית שצריך להגיש מחר ואתחפר לי בין הציפה לפוך.. אולי משם תבוא הישועה. לילה טוב...

אולי לא הייתי רגישה מספיק.. כמובן שלא צחקתי עלייך או על הדברים שאמרת (כמובן!) סתם, משהו בדברים הפרקטיים שהעלת שחרר אותי מקדרות ואוירת נכאים חסרות צורה. סוג של צחוק-שחרור תודה שוב ועכשיו...למיטה! (יששש!!) ביי.

ל. יקרה, אני, דווקא ממש לא חושבת, שלא אמרת כלום. חושבת שתיארת בהמון רגישות את הכאב שלך (עם טיפונת תקווה, או שאני טועה?). מכירה מצוין את ההרגשה הקשה הזו, שרע וכואב וקשה ולא יודעים ל?מה בדיוק, כי בעצם לא קרה כלום. מאחלת לך בכל זאת, שהכאבים מבפנים יעברו, בלי שתצטרכי להעביר אותם לכאבים שבחוץ. שמחה שלחצת על 'שלח'. שיהיה לך קל יותר, ש?קט יותר, יעלה

הי נערת חמד, את כותבת מקסים. אמרת המון ואני מנסה לדשדש ולחפש... כל כך יש לי איך להתייחס, בין אם יתקרב בין אם החמצתי לגמרי. געגועים... געגועים על מה ולמה? אולי געגועים למשהו שהיה, משהו שויתרנו עליו, למשהו שכבר לא נאחז, משהו שעבר משמירתנו לחזקת החוץ ויצא משליטה... השובה שחרר את בן הערובה ועתה מה נותר לו, מה נותר... :-( עצב... עצב על מה ולמה? עצב על אובדן. אובדן של כח, 'כח-על' שהחזיק ותפס ועתה כאילו טמנו לו פח, פיתו אותו והוא... פתח זרועותיו הבריוניות והרפה... ריק... על שום מה? על שום שנטשה הפסאודו-כל-היכולות הזו ועתה נותרנו בסך הכל בני אדם... נמוגה האשליה... חשש... כי אבדו הכלים של פעם וחדשים עדיין אַין... מאבקים גוזלי אנרגיות מפילים ומחלישים בדרך להבראה. הגיגים משלי... גם אני, כמוך, הייתי מתה להידבק בשפעת. אילו הייתי מצליחה פעם אחת להיות חולה, חולה חולה, הייתי יודעת שיש הרשאה. להרפייה. באופן פרדוקסלי, יש בזה הרבה אושר בעולמי ולתפיסתי. שלך ובשבילך אשת האדמה

איני מבינה גם בהודעתך זו וגם במה שכתבת לי,למה את חושבת שמחלה,כמו שפעת, זה דבר חיובי כ"כ,שיתן לגוף לחזור לאיזון וכו'? ברור שאם כבר חולים אז אין ברירה אלא לקבל את המצב כפי שהוא,אך אם בריאים (ועל 'בריאות' צריך להודות-לאל אם היא קיימת,כי כשהיא לא 100% ,אז ה'סבל' בחיים לא יהיה רק נפשי אלא גם מוחשי-פיזי, והוא יגדל פי-כמה,כי הסבל הנפשי הקיים לא יעלם ובנוסף יגיע גם הסבל הגופני) לא צריך לייחל להיות חולים. גם אני מתוסכלת פעמים רבות ויודעת מה זה להיות במצב שנמאס מהכל,אך למרות כל זה לעולם לא אייחל לעצמי שאהיה חולה וחלילה לא דבר גרוע מזה,וכפי שכתבתי כבר לפני כשבוע -גם לעולם לא אפגע בעצמי,יש הבדל גדול בין 'רחמים עצמיים' לבין רצון ל'התעללות עצמית' כפי שנראה לי שאתן כותבות. מקווה שלא העלבתי אותך בדבריי,היה חשוב לי להבהיר זאת. משתנה

מאוד התחברתי ל"שובה שחרר את בן הערובה ועתה מה נותר לו, מה נותר"... לא בטוחה אם בהכרח לסיטואציה שנכפתה עליי (כך זה מרגיש-שנכפתה) היום, אבל בהחלט העלת דברים שאני אמשיך קצת לגלגל בהם.. הזכרת לי קצת את האגדה של פסח עם "על שום מה ולמה" :-) אולי מתאים יותר מהכל בהקשר הזה הוא הרשע, בתפקידו הבלתי נשכח.. "רשע מה הוא אומר. מה העדות והחוקים והמשפטים האלה לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מהכלל כפר בעיקר." את מתחברת לי כל כך טוב לדברים שעלו בי אתמול אצל הגברת הנחמדה שלי.. לא יאמן.. שנשתף? ... כל כך התרגלתי להוציא את עצמי מהכלל; לחשוב על עצמי כאילו אני (מ)שונה ונעה על מישורים אחרים לגמרי מאלה שסביבי..כאלה שלא מאפשרים השוואה או התקרבות או נגיעה (של נושאים ואנשים) בי.. אני מאוד מאוד רוצה להרפות אבל חוששת קצת באמת שבן הערובה שיצא מהשבי קצת יאבד מיוקרתו כשבוי..פתאום "מה יוותר לו מה יוותר?.. הוא יהיה סתם-אדם.. (משתנה, את וודאי מתכווצת על ההתרפקות שאני מפגינה כלפי יוקרתם האבודה של שבויים ששוחררו..).. וכאן מגיעה האגדה עם כמה דברי נחמה.. אולי עד עכשיו הוצאתי עצמי מהכלל ולכן כפרתי בעיקר?... אולי זו הדרך להבראה, כמו שאת כותבת.. בדרך לעיקר.. הדרך להבראה רצופה...? אה, :-) בעצם זו הדרך לגהנום.. נעזוב אותה בנתיים.. (קצת מרגישה כמו בטקס האוסקר עם כמות התודות שעוד רגע תפרוץ ממני..) לא ציפיתי לתגובה כלל לכן כל כך הופתעתי... אז תודה לך, חברה שלי אשת האדמה, על תגובה רגישה ובהירה, כהרגלך... והמון תודה ליעלה על תגובה שחיממה לי נקודה הולכת וגדלה בלב... וכמובן, תודה למשתנה. ההבנה עזרה לי קצת to snap out of it(אחרי שישנתי, כמובן..) יהיה בסדר, ל. נ.ב. משתנה- לא מחפשת רחמים עצמיים ברצון להיות חולה.. הרצון להיות חולה הוא רצון למצוא ביטוי אמיתי ומוחשי לאיזשהו סבל פנימי לא מוסבר. כיוון שהוא לא מוסבר הוא מתסכל ומבלבל ואיכשהו סבל חיצוני (מוגבל בזמן ועוצמה כמובן) היה מביא אותי לאיזשהו איזון בין מה שהגוף אומר למה שהנפש.. כרגע, אין תוכי כברי..או משהו בסגנון, מבחינת הכאב לפחות. אולי זו התעללות עצמית באמת, כמו שכתבת :-) וואוו..כתבתי היום מלא, זה הזמן להסתלק לי ולהפסיק עם זה.. ביי

שלום שלום, רק משפט אחד, שאולי יעזור להבהיר את הבלבול שנוצר לקראת סיום העץ... אני חושבת שהעניין הוא בפער בין תפיסת השפעת כסימבול (סמל לפסק-זמן מהחיים התובעניים מבחוץ ומבפנים), לבין תפיסת השפעת ברמה הקונקרטית (כמחלה המביאה עמה מספר לא מבוטל של טרדות מייגעות). לילה טוב, וימי שלווה... אורנה

משהו חזק מטלטל אותי בימים האחרונים וקיויתי לפורקן או נחמה בין מילותייך איכשהו הודעה שכותרתה ר?יק זיכתה אותי בהבהרה על שפעת.. אולי הודעה שכותרתה שפעת תזכה אותי בתגובתך לריק הזה, שגומר אותי כל יום קצת סתם, האמת שזכיתי ליותר תגובות ממה שיכולתי לקוות אז נראה לי שאני לא באמת זקוקה לתגובה נוספת. אבל איכשהו נפגעתי קצת. לא נורא, לא קרה שום דבר.. אולי פשוט קשה לי קצת יעבור. את מאמינה שכבר שעה וחצי אני יושבת פה על ניסוח 3 משפטים? לא יאמן..