העברת משמרת

אורנה בוקר טוב, מקווה ששלומך טוב. הודעתה של ניבה היא האחרונה עליה אענה משם ואילך את לוקחת פיקוד. דרור

נראה שמישהי תוכל ללכת לישון מוקדם היום ... :-) איזה כיף קצת ריק היום ובכל זאת נעים לדעת שאת כאן מעבר למסך שיהיה ליל מנוחה, לילך. נ.ב.- כפתור ה"הודעה חדשה" נעלם לי, לכן הצטרפתי לשרשור קיים (ונייטרלי) אולי זו בעיה גם במחשבים נוספים..

ימים קשים עוברים על כוחותנו. היא אמרה שהזכרון "החלים" ושחומות ההגנה קרסו. ואני? אני לא אומרת כלום. לא יודעת איך להתמודד עם כל מה שאני זוכרת ומרגישה פתאום. כבר כמה ימים שכל ערב אני בוכה. רשת היא לא בכינית בדרך כלל. אני חסרת סבלנות, אני עצבנית, אני לא יכולה לסבול את עצמי ככה וזה עושה את הכל עוד יותר קשה. אתמול היא שוב טסה לחו"ל ואני נשארתי להתמודד כאן עם כל מה שקרס וצף עכשיו על פני המים. היא אמרה שהיא במייל בשבילי, אבל אני לא מוצאת מילים להיות איתה, לא מוצאת מילים להיות בכלל. לא יודעת איך להסביר את מה שקורה לי. אני מנסה לכתוב ואז כשאני קוראת את מה שכתבתי זה נשמע לי מופרע וחולני- אז אני מוחקת. שנים הסתובבתי בעולם הזה בלי עבר. זכרתי מעט תמונות, מעט חוויות, אבל הרוב היה חור שחור. פתאום, לפני כמה ימים, משהו השתחרר... פתאום נזכרתי בכל מיני דברים. עוד ועוד זכרונות צפים, עוד ועוד דברים מציפים. היא אמרה שחומות ההגנה קרסו. היא לא מבינה שאי אפשר בלעדיהן. היא לא יודעת כמה הקריסה הזו מפחידה. כמו צב בלי שריון. כמו חילזון בלי קונכיה. מה אני בלעדיהן? מרגישה שהכל (כמעט) פרוץ. הכל מאיים להציף ולטבוע. לא התכוננתי לזה. הכל מפחיד אותי. הכל פרוץ. זה יותר מיידי בשבילי, יותר מיידי בשבילי. צב צריך שריון אחרת הוא לא ישרוד. רשת צריכה חומות. רשת צריכה משהו שישמור עליה.