בחירה

היי ליאת, מה שלומך? כשקראתי את ההודעה של נורית שאלתי את עצמי, האם בהתלבטות שלה בין להרגיש או לא להרגיש יש לה באמת בחירה. האם משהו בתוכה לא בחר כבר עבורה. המודע יודע מה צריך אבל התת מודע עושה בה כרצונו. יש לנו באמת את הבחירה? אם הייתה לי בחירה הייתי במקום אחר, הרבה יותר טוב מזה שאני בו עכשיו. זה כאלו יש בנו שתי יישויות ולא אחת. יישות אחת יכולה לבחור ולבצע רק אם היישות השנייה נותנת אישור ופותחת חלון. אם היא לא עושה את זה אז לא משנה כמה נרצה, כמה נבקש כמה ננסה הרי שנועדנו לכישלון. אפילו בשביל להצליח להגיע לטיפול על מנת להגדיל את יכולת הבחירה שלנו, היישות השולטת צריכה לתת אישור ולהוריד קצת מגננה. ואז בטיפול עצמו, לא משנה כמה אני רוצה להפתח, לבכות (אחרי שנתיים וחצי הייתי אומרת שבהחלט הגיע הזמן), להרגיש היישות הזו מחליטה עבורי שמסוכן מידי ומפחיד מידי. אני לא מרגישה את הפחד אבל יודעת שמשהו בי מת מפחד והוא זה ששולט. אולי זה נשמע כאלו אני מנסה להוריד את האחריות מעצמי בכך שאני מאשימה את החלק הזה ששולט אבל האמת היא שאני לא מוותרת לו ואולי בגלל זה התסכול הוא דווקא יותר חזק.

דנה יקרה, גם אני חוויתי את נורית כמי שבחרה להרגיש. הישות האחרת הזו, שאת מדברת עליה, היא אכן הגנתית במהותה, ופועלת בשירות מה שנתפס כהסתגלות. חלוצי הפסיכואנליזה (פרויד, ואחריו גם בתו אנה פרויד) תיארו מס' מנגנונים המאפשרים להימנע מן החרדה שמעוררים רגשות עוצמתיים (בידוד, אינטלקטואליזציה, רציונליזציה, השלכה, ועוד). הכעס שאת מפנה, כביכול, אל אותה ישות מתעקשת מוצדק בחלקו, מאחר ונהוג להאמין שמדובר בתהליך לא מודע. אחת ממטרותיו של הטיפול הדינמי היא העלאת תכנים ורגשות מאיימים אל המודע, הפחתה ברמת החרדה שהם מעוררים, והגמשה של ההגנות הנוקשות, בין השאר בשל האנרגיה הנפשית הרבה שהן גוזלות. זהו תהליך שאורך זמן, ולכן טוב שאינך מוותרת. אלה היו שישים שניות על מנגנוני הגנה, שהציגו את הנושא באופן גס, כוללני וחלקי מאד. העיסוק שלך בשאלות של "בחירה" רלוונטי מאד לעניין זה, שכן עפ"י התפיסה הפסיכואנליטית יש לנו מעט מאד בחירה על המנגנונים הללו, אם בכלל. לילה טוב ושבוע טוב ליאת