אני בת 19 ויש לי הרבה שאלות...

אז ככה, אני לא בת 19 טיפוסית ויש לי הרבה שאלות אודה מקרב לב אם תוכלו לעזור לי: אני בת 19. אף פעם לא היה לי חבר. אני אף פעם לא אהיה מהבנות שייזמו להתחיל עם מישהו שמוצא חן בעיניהן. אני אף פעם לא יצאתי עם מישהו ולא התנשקתי עם מישהו. אני באה ממשפחה שדי מסורתית כזאת. שאלתי פעם את אמי אם הייתה מסכימה שיהיה לי חבר שאני אתנשק איתו והיא אמרה שהיא מאוד בעד אבל אני יודעת שזה לא נכון... יש לי ארבעה אחים בוגרים ממני. אף אחד מהם עדיין לא נשוי. גם כשהם היו בגילי לא היו להם חברות (יכול להיות שיש מקום להאשים אותם בזה שלי אין חבר). בסוף איכשהו הם מצאו את דרך המלך. הקטע זה שאני מרגישה שאין לי נושאי שיחה משותפים. היו לי פעם 3 חברות טובות אבל אחרי שסיימנו את הלימודים הן זרקו אותי (מסתבר בדיעבד שהן ניצלו אותי רק לצורכי לימודים). אז ככה שאני די גלמודה. אני עושה שירות לאומי אבל אני מרגישה שאין לי שום דבר משותף עם הבנות האלה. אני לא סומכת יותר על אף אחת ככה שאין לי בכלל חברות - אני לא יוצאת (כי אין לי עם מי), ולא יודעת אני מרגישה שאני באיזשהו מקום מפספסת את החיים האלה... אני ברוך השם בריאה והכל טוב אצלי אבל אני יודעת שנערים ונערות יוצאים לבלות כבר משהם בגיל 15... ואני? כולה יצאתי פעם אחת לאנשהו... עם החברות "המקסימות שלי" (לפני שהן נטשו אותי). זה שאין לי חברות נראה לי גם משליך על זה שלא היה ולא נראה לי שגם יהיה חבר... הרי אמא שלי בחיים לא תסכים שאני אשכב עם מישהו לפני החתונה... האם קיים גבר שירצה בי למרות שלא אשכב איתו? אני חושבת שהסיכויים למצוא דבר כזה הם די קלושים... אני יודעת שאני חכמה ובן אדם טוב ותמיד תמיד אהבתי לעזור לאנשים... פעם הייתי מוצאת בקלות נושאי שיחה משותפים עם בנות אחרות, אבל גם בשירות לאומי - הדבר היחיד שהבנות מדברות עליו זה היחסים עם החבר.. ולצערי אני לא יכולה ממש לעזור להם עם זה... אין לי לא סיפורים שאוכל לשתף אותן בהן ולגרום להן להזדהות איתי... אני גם מפחדת שבנים יתחילו איתי. אני לא מתאפרת, לא מטפחת את עצמי (פשוט אין לי כוח להשקיע בזה הרבה) אבל דווקא די משקיעה בלבוש והכל... אני משחקת אותה פתוחה עם אנשים שאיתי בשירות אבל ת'כלס... אני מפחדת שגם אם יום אחד יהיה לי חבר... הוא יזרוק אותי לטובת מישהי יותר טובה... וכל התיאוריות האלה כבר מנקורת בי עוד לפני שבכלל התנשקתי עם מישהו... וגם אם יהיה לי חבר? על מה אני אדבר איתו? אמא שלי אמרה שהיא יכולה למצוא לי שידוכים אבל על מה נשוחח? זה לא ייראה קצת מוזר שבחורה שנראית נורמלי כמוני אין לה ולו חברה אחת? אחת? כל פעם שאני רואה תמונות של בחורים בעיתון אני משתדלת שאמי לא תתפוס אותי "בקלקלתי". זה לא שאנחנו דתיים אבל אפשר לומר שאנחנו מסורתיים פלוס... אז אם נסכם את זה - הייתי רוצה עצות בנוגע ל: - תסביך החבר שאין לי - תסביך החברות שאין לי (אני יודעת שאין כזה דבר חברות אמת, זה לא שאני בן אדם סגור ולא מדברת עם אף אחד... ממש לא... בשירות אני מדברת עם הבנות.. אבל כשאני מגיעה הבייתה אין לי למי להתקשר ואין אף אחד שיתקשר אליי וזאת בניגוד למה שהיה בתיכון- אין לי עם מי לחלוק את כל מה שאני באמת מרגישה). ניסיתי לדבר על זה פעם עם אחים שלי, ועם אמא - אבל כל פעם אני נפגעת בגלל איזושהי שטות שהם אומרים לי... במיוחד מהאחים שלי שמעליבים אותי... תנו לי רק קצה חוט, רחלי.

רחלי יקרה, לפני שמתעסקים בשאלות של יחסים בינאישיים בכלל, וזוגיות בפרט, יש להקדים ולטפל ביכולת שלך לבסס נפרדות מאמך. אדם בוגר (גיל 19 הוא אמנם גיל צעיר, אך עפ"י החוק מדובר באדם בגיר) אמור להיות מסוגל לקבל החלטות עפ"י צרכיו ומשאלותיו, שלא דרך המסננת המצנזרת של אמו. אני ממליצה לך מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיוכל לסייע לך להגדיר את עצמך, את שאיפותייך, את העדפותייך החברתיות והבינאישיות, את בחירותייך המקצועיות והאקדמיות - בנפרד מאלה של אמך. אני רוצה להדגיש שהעניין שלך בבחורים צעירים הוא בריא ונורמלי, וכך גם המשאלה למעגלים חברתיים רחבים יותר. אלה אינם תסביכים! את מרגישה *בצדק* שאת מפספסת חלק מרכזי בחיים של בני גילך. מבחינה זו, תחושת התסכול והדכדוך שלך בהחלט תואמת וטבעית. לעומת זאת, ההישענות שלך על אמא כסטנדרט קובע ומכונן, מדאיגה יותר. אני מציעה לך לפנות לעזרה פסיכולוגית ללא דיחוי, ואם תרצי הכוונה יותר ספציפית, תוכלי לפנות אלי למייל האישי. בברכה ליאת