חומריות

ליאת, למה אנחנו עובדים ולומדים ושואפים קדימה במרוץ מטורף אחרי כסף. למה החברה שלנו כל כך קפיטליסטית ולא רואה את הפרט. למה חשובה החומריות ולא הטבע. מה אם מי שלא מוצא את עצמו בתוך כל זה, ולא יכול אחרת בגלל ההכתבה של החברה? עובדים כמו חמורים, מוותרים על לראות את האישה/בעל, ילדים בשביל הכסף כשכל מה שרוצים זה מעט זמן בשביל לשבת ולהירגע עם המשפחה.. חוסכים בשביל חיים טובים יותר, בית, גינה, חול ומפסידים כל כך הרבה. הורסים ורומסים את הטבע את האנושות, הכל חומרי. למה זה טוב... למה המרדף הזה?

שלום חמי, אני מניחה ששאלתך מתעוררת בעקבות התכנית של אתמול (עשרת הדברות: לא תחמוד) עם רונאל פישר. זאת אכן הייתה תכנית מרתקת ומעוררת למחשבה. כשהרהרתי בכך לאחר תום התכנית, חשבתי שמדובר באמביוולנטיות הקיימת בכולנו, האם להתפתות לחיי נוחות נהנתניים במחיר התרחקות מן הטבע, או לשמור על יחסי קרבה לטבע, במחיר איבוד המותרות של חיי רווחה מודרניים. מעניין לשמוע מחשבות של אנשים נוספים שצפו (או לא) בתכנית. ליאת

ליאת, תודה על התגובה, לא ראיתי את התוכנית... אני מניחה שזה משהו שמשותף לרבים ומעסיק את כולנו. אני ממש מרגישה שאני מובלת בדרך שלא הייתי בוחרת בה ללא ההכתבה של החברה. זו מחשבה שמכניסה אותי ממש לדיכאון וגורמת לי להרגיש לא שייכת. אחותי, למשל, ילדה לפניי כחצי שנה ובעלה עובד כל יום מהבוקר עד הלילה, חוזר ב9 בערב כל יום חוץ משישי שבת. מרוייח מעולה, הם חיים ברמה טובה, אבל מה זה שווה, למה ללדת ילדים אם לא רואים אותם? וגם אם לא עובדים מהבוקר עד הלילה, חוזרים עייפים, אוכלים, לפעמים יוצאים להצגה או לסרט ומה? מה הטעם בכל זה? למה ללדת ילדים אם גם ככה לא מטפלים בהם,לא ניהנים מהם? שולחים אותם לגן כשהם חוזרים מקדישים להם קצת זמן, או שלא תלויי כמה מעצבן היה בעבודה באותו היום... הכל סביב כסף. מלחמות, כיבוש שטחים, אני כל כך לא מתאימה לחברה הזאת. אין בי שום התלבטות, אם הייתה לי בחירה לא הייתי חיה ככה, אבל איזו בחירה יש לי? אם אני רוצה שהילדים שלי לא יסבלו מחסכים ומעוני, ויחיו ברמה טובה, שילכו לחוגים ויוכלו להגשים את עצמם אני חייבת כסף. מעבר למקום שיש בו ציפורים מצייצות זה לא מה שמשנה,כל הטבע שאת יכולה להשיג זה כמה ציפורים מצייצות , כשפעם היה לך הרים ושדות פתוחים והכנרת לא הייתה מגודרת והייתה של כולם. כשהילדים גם ככה מתעניינים בסלבריטי למניהם או מר ספוג, פוקימון וכל החברה, כלום כבר לא משנה. הם נולדו לחברה רדודה ושיטחית וככה הם יגדלו. זה בטח מפתיע... אין לי ילדים אין לי בעל ואני רק בת 22, המחשבה על המשך הדרך מעציבה אותי. גם אם אני רוצה לחיות כשמסביבי רק פרחים, עצים ציפורים ובעלי חיים, אני חייבת הרבה כסף. למשל בשביל סוסים צריך כסף וצריך יותר כסף בשביל להחזיק אותם במקום שיהיה להם מרווח - זה מלכוד 22. חייבים לעבוד בשביל להנות מהטבע.רק מי שיש לו כסף יכול להנות מהמותרות של הטבע. כל הקדמה הזאת לקחה אותנו שנים אחורה. סליחה על האורך...