העברת פיקוד

הי ליאת, הנה שוב הגיע יום חמישי, וציפור לילה אחת מעבירה את השרביט לשנייה (ביום שבת תוכלי להעביר את השרביט ל'ציפור דרור'...). שימי לב לשאלה של ל', אני לא עונה עכשיו כי עיניי כבר עצומות... שיהיה סוף שבוע טוב, אורנה

בחרתי בשרשור כללי, סתם כדי להשאיר משהו קטן משלי....... - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - יש לי שכנה מסובבת אבל שקטה כזו נורא שכנה שמתנוססת עליה הכתובת "אל תיגע בי - שששורף" כזאת שכנה אנחנו גרים בשכונה אחת מן שכונה אין מי שמתחזק אין משתף פעולה ופושעת היא ההזנחה וחיים פה אנשים ובינהם יש לי שכנה לא'דעת מה אבל היא שכנה שכנה, שכמעט מידי שבוע ביום מסויים קמה מוקדם מוקדם גוררת את עצמה בשקט חרישי מטפחת את הסביבה שבחוץ, ואת המעבר שומרת על האור וחוזרת והכל כאילו מובן מאליו נדמה שנשאר יציב מעצמו באין יודע סוד לא לפעמים יש מי שצועק עליה שזה לא חוקי לטפח הזמן כבר שחק לכי מפה איך השתלטת והשכנה חוזרת פנימה והכל רקוב אצלה הכל מפורק מי יודע ואין לה מאום מלבד מחשב אחד ושולחן אחד בשביל המחשב בשביל לכתוב ולשלוח אסור השכנה ישבה שלשום בלילה כתבה מכתב של פרידה וזעם שלחה אותו לעצמה "על מי זה יעשה רושם" ושתקה כן, היא אשמה שכך היא הפכה עצמה ללכלוכית מתנשאת אז יש לי שכנה שכנה שחיה לה בתוך רחם מורעל שכנה שכל כך הייתה רוצה להיוולד דרך תעלה נקייה לעולם שלא כולו ריכוז של טינופת וזוהמה אנא, היו ממודרים והשנים המאומצות מראות אותותיהן וההזדמנות האחרונה אבדה ובכל זאת מנסה ומתמידה השכנה הזו היא אני ומה שיש עכשיו זה הרבה יותר מקודם הלוואי והיה איזה שכן אחר שהיה יודע ואבוי אבוי אילו ידע ש יש שכנה אחת כזאת שכנה ... רק מי שמכיר אותי יכול להבין באמת מה רשמתי כאן למעלה. בינתיים יש רק איש אחד ו... גם אנכי אולי? בעצם, עמיתים שלו - גם הם שותפים. והקודים שמורים לנו... הוי, אבד לי המפתח.... שבת, אשת האדמה (ציפור בוקר דווקא)

רשמתי ומחקתי ושוב רשמתי שוב מחקתי... המילים שלי בוגדות בי לא מצליחה להביע את מה שהרגשתי כשקראתי.. עצב שמתפשט ושואב את האויר מהריאות אנחנו לא מכירות, אבל אני אוהבת אותך. כן, אוהבת. מה יש? ולא בקלות אני אוהבת אבל אלייך אני שולחת את החיבוק הכי גדול ואמיץ שאני יכולה לגייס. פתאום חזרה לי תמונה מהסרט (השחוק) "הסיפור שאינו נגמר" (זוכרת?). ה"לא-כלום" משתלט על פנטזיה ונוגס בה. הכל מתחיל להיעלם. "לא מרגישים כלום, אמר יצור עם חור בחזה, פשוט חסר לך משהו. ומרגע שזה דבק בך, זה נמשך, וכל יום חסר לך קצת יותר". יש שם קטע שבו אטריו, הילד האמיץ, מנסה לעבור עם ארטקס, הסוס שלו, את ביצות היאוש. היאוש והעצב משתלטים על הסוס, שלא מצליח לדמיין מעבר לביצה. "אני חושב שאנו צריכים לחזור", אומר הסוס. "אין טעם במה שאנחנו עושים. אנו רודפים אחרי משהו שרק חלמת עליו. לא נמצא דבר ואולי איחרנו את המועד בלאו-הכי. עם כל צעד שאנו מתקדמים, גדל העצב בלבבי. אבדה תקוותי, אדון. ואני מרגיש כובד כזה באבריי, כולי כבד כל כך, אני חושב שלא אוכל להמשיך". הסוס מפסיק להילחם בביצה ושוקע לאט לאט עד שנעלם בה. אשת האדמה...אני שולחת דברי עידוד ותמיכה לשכנה שבך, שממשיכה עוד לטפח ולשמור ומאפשרת למעט אור להגיח גם במחוזותייך. ומחבקת את זו הזועמת על חוסר הטעם שבעניין. "לאט-לאט"... זוכרת? ... שולחת לך זר פרחים מלא-חיים ותקווה להציב אותו בפינה הקטנה והנקייה שפינית ואומץ להמשיך. את יקרה לי באמת, לא סתם אני אומרת (באמת). שמרי על עצמך! ותודה שאפשרת לעצמך קצת לשתף ולפרוק.. חברתך הוירטואלית, ל.

לאשת האדמה, ציפור בוקר דווקא, כמעט כמעט פספסתי אותך, ואלמלא עוף השמיים שהוליך את הקול (תודה, נשמה) הייתי מחמיצה את דברייך, ולא יודעת משהו חשוב כל כך, שרצית שנדע. כמה מעט אנחנו יודעים על מי שחיים בתוכנו, על מי שמדי יום מבטנו פוגש במבטם, המאיר אלינו, מטפח בנו אשלייה אכזרית של מוכרות. של ידיעה. הדברים שלך מאד "עושים עלינו רושם", גם אם הם סתומים במידה רבה, מקרבים ומרחיקים, טורדים מנוחה ומרגיעים. אם תרצי שאבין יותר, אסכים להיות השכן שיודע. שלך ליאת