שרוכים פרומים..

קצת לשחרר מחוויות הטיפול, ברשותכם.... לפעמים אני מאוד רוצה לספר למטפלת שלי על דברים שקרו במהלך השבוע, ואפילו מתכננת מה לומר בערך. אבל אז כשאני שם בחדר יוצא לי איכשהו לשוב לאותם נושאי שיחה שפתחנו בשבוע שעבר. נוצרים לאט לאט פערים גדולים מאוד בין מה שקורה משני עברי הדלת... יש המון דברים שהיא לא יודעת על חיי, באשמתי. כיוון שאני מרגישה שהגענו לנושא חשוב, "תמה" אמיתית בהתנהלות שלי, אני מרגישה מחויבת כלפי הנושא. כמעט מוחקת את עצמי לכבודו.. מחויבת להמשיך להעמיק בו, גם אם לא בא לי וגם אם זה קשה וגם אם יש עוד דברים שבא לי לספר. זה ממש כורח בשבילי.. כאילו ככה הדברים צריכים להתנהל ואי אפשר אחרת. כעסים ותסכולים שמצטברים בי בעקבות הפגישה מתפוגגים בבוקר היום הקבוע שלנו.. גם כעסים מרגישים לי לפעמים סוג של סטייה מהעיקר. אני מתביישת להביא אותם לפגישה שלנו. לפעמים נדמה לי שחשוב לי מהר לפזר כמה שיותר רמזים, לתת לה אותי הכי מסודר שאפשר כדי שתצליח להבין ולהכיר אותי מהר. לפני שארפה ואתפרק..לפני שכבר לא תהיה לי דרך להיות מובנת. כדי שתדע מה לעשות איתי כשזה יקרה. כדי שתזכור איך הייתי לפני הבלאגן ותדע להחזיר אותי לשם. מרגישה מין בהילות לפעמים..להספיק.. אני כאילו מכשירה אותה לטפל בי..(זה מוזר?) אני רחוקה מקריסה, אבל מאוד רוצה לקרוס, או להרפות, לתת לעצמי להיות נישאת על גל חדש..לחוות אותי פחות בשליטה. להשתוקק...כמו שליאת אומרת.. קצת כמו ילד בגן שבכוונה ובחיוך ביישני משאיר את השרוכים כמעט פרומים, בתקווה שכשיפרמו הגננת תתקרב אליו ותיגע בו בבלי דעת.. תשרוך אותם מחדש בשבילו.. רק קצת מדאיג שהרצון הקטן הזה שמתגנב לאט, להרפות, תלוש ולא קשור לרמת ההיכרות שלי עם הגננת, או לרמת הקירבה (העלתי את המטפלת לרמת גננת, סוג של קידום.. :). אני מרגישה מחויבת גם בלי היכרות ואמון, זה קשה... שוב כתבתי מגילה, סליחה... (זו הזדמנות טובה לשאול- האם הפורום מאפשר גם פריקת רשמים כזו, או שעדיף שאגביל עצמי לשאלות קונקרטיות?)

ל. יקרה, מה שהבאת הנה היום (אתמול, למען הדיוק) אינו פריקת רשמים גרידא. יש כאן התהוות של הבנה, באשר לאופן בו את יכולה או לא יכולה להיות. מה שאת מתארת היא מחוייבות לכאורה, לאיזשהו עיקר, הנדחף ומסלק אותך ואת משאלותייך אל סוף התור. נדמה לי שכדאי לשים לב לזה. פסקה אחת בדברייך משכה את תשומת לבי במיוחד- "לפעמים נדמה לי שחשוב לי מהר לפזר כמה שיותר רמזים, לתת לה אותי הכי מסודר שאפשר כדי שתצליח להבין ולהכיר אותי מהר. לפני שארפה ואתפרק..לפני שכבר לא תהיה לי דרך להיות מובנת. כדי שתדע מה לעשות איתי כשזה יקרה. כדי שתזכור איך הייתי לפני הבלאגן ותדע להחזיר אותי לשם". בעיני, מה שהתפרק וקרס ממילא לא נבנה על בסיס איתן. זה פל-קל. למה את רוצה שיחזירו אותך לשם אחרי שזה יתפרק? אפשר לחוש בדואליות הזו, ברצון להישמר ולהתפרק בו בזמן. המחוייבות לעיקר עובדת, אולי, בשירות המשאלה להישמר, ללכת על קרקע מוצקה. השרוכים הפרומים יכולים לייצג את המשאלה להתפשט ולהסיר מעליך מוסרות של עיקר מדומה. לא נותר לי אלא לברך אותך על ההבנות, ולעודד אותך להמשיך. שלך ליאת

כהרגלך, נתת לי על מה לחשוב... תודה מעומק הלב, ולילה טוב (לפחות לגביי...) ל.