לליאת

בטח ימאס לך 'לשמוע'ממני,כי בזמן האחרון אני מרבה 'לבקר' כאן ולהשתתף,אך יש לי בעיה שאיני יודעת אם תוכלי לעזור לי בה,אך לפעמים עידוד קל יכול לעזור,בעייתי היא: שמצב-רוחי רוב הזמן מדוכדך ומתסכל ואפילו מייאש אותי,וכמובן שכלפי חוץ אני מסתירה זאת בצורה נהדרת ושאולי אף-אחד לא שם-לב לכך(בעיקר לא משפחתי הקרובה-שאותם איני רוצה לשתף בכך,כי נראה לי שהם ממילא כבר התייאשו ממני-אך איני מאשימה אותם בכך,ידוע לי שאני 'מקרה מייאש'),אך בפנים מתחוללת אצלי/רוב הזמן/ מעיין 'מלחמת התשה' שאני מפסידה בה בגדול,ואיני יודעת עוד כמה כוחות ישארו לי כדי להמשיך ככה,ולכן יוצא מצב מגוחך שכשאני עם אנשים אני 'מציגה' יפה,וברגע שאני שניה לבד אני מיד יכולה להתחיל לבכות או לפחות להעלות דמעות בעיניים,ולהסתיר זאת,ע"י כך שאני שמה את השיער שיכסה קצת את העיניים-ואני בד"כ מצליחה לשמור שלא ישימו -לב לכך,כי כל אחד מרוכז בעצמו (שזה טבעי),וכמעט ולא יוצא לדבר ממש אחד עם השני עם מבט לתוך העיניים(כוונתי במשפחה הקרובה,בעיקר)-אז לא רואים זאת,כי בעיניי בכי זה סימן לחולשה,ואסור לי בשום אופן להראות חלשה,כי תמיד כשאתה חלש 'דורכים עלייך'(וזה תקף לכל מקום ומצב). בטח תחשבתי כעת שאני 'מתפלספת' ושאם איני 'נשברת לגמרי' אז מצבי הפנימי (הנפשי)אולי אינו גרוע כפי שאני מציגה אותו,אך חצערי הרב,מצבי אף הרבה יותר גרוע ממה שאני מתארת,ורק המחוייבויות המיידיות שיש לי- מחזיקות אותי. אני יודעת שבחיים לא אזיק לעצמי גופנית- כי איני מסוגלת לכך וגם אולי כי יש לי תמיד תקווה כלשהיא(אפילו בתוך הייאוש העצום),אך מפחיד אותי שנפשית מצבי לא ישתפר ואכנס לדיכאון עמוק ולא אוכל לממש שום תחום בחיי ולהשיג אף מטרה(מהמטרות שהצבתי לעצמי,אך לא יישמתי) בחיים. מצטערת על ה'השתפכות' שהיתה לי כעת ,אך תחושות אילו (ועוד רבות כאילו) מעיקות עליי מאוד,ולא נותנות לי מנוחה,ומצד-אחד לשתף זה עוזר לי(כשאני מדוכדכת-בעיקר), ומצד-שני אולי תוכלי קצת לעודד אותי או אפיו לחשוב על פתרונות אפשריים שאני לא חשבתי עליהם(חוץ מטיפול פסיכותרפי-שכבר הצעת,שעליו כבר חשבתי,ובקרוב מאוד אולי איישם זאת-איני רוצה לפרט כאן-מסיבות ברורות). בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, את מתארת לולאה הרסנית של דיכאון ובדידות, כאשר מחד, את עושה מאמצים להסתירה ממקורות תמיכה אפשריים, ומאידך, נעצבת על כך שאת נשארת כל כך לבד. ההסתרה מכבידה פעמיים: גם כגוזלת אנרגיה שממילא אינה בשפע, וגם מרחיקה ממך סיוע אמפתי אפשרי. התחושה כאילו אסור לך להיות חלשה ונזקקת (כי אז ידרכו עליך) מתרחבת כנראה גם אל מחוץ לגבולות המשפחה, וכדאי מאד לפתור אותה במסגרת טיפול פרטני מעמיק. אני מזמינה אותך לקרוא את פנייתך שוב, ולנסות לזהות אמירות נחרצות-גלובליות-שליליות ביחס לעצמך וביחס לעתידך. ("מצב-רוחי רוב הזמן מדוכדך"; "הם ממילא כבר התייאשו ממני"; "תמיד כשאתה חלש 'דורכים עלייך'"; "לא אוכל לממש שום תחום בחיי ולהשיג אף מטרה בחיים"). אלה אמירות הרסניות שצריך וניתן לשנות. הן מכתיבות התנהלות תבוסתנית ומייאשות. נסי, לפחות בתור התחלה, לסלק את סימני הקריאה בסופן של אותן אמירות, ולהחליפן בסימני שאלה, שיעודדו אותך לבחון את תוקפן לאור המציאות. בהצלחה ושבת שלום ליאת

ליאת את כמו 'קרש ההצלה' שלי, קראתי את תשובתך מספר פעמים ואת כ"כ צודקת במה שכתבת,באמת כבר נאמר לי היום שאם אחשוב חיובי אז יקרו לי דברים חיוביים וההיפך,אך יחד עם זאת ליישם זאת זה כבר עיניין אחר,ואני באמת מרגישה כמו שאת תארת,בתוך 'לולאה הרסנית...',ויותר נכון בתוך מערבולת בים סוער(שכפי שכבר הזכרתי בפורום זה- טביעה וכניסה בתוך מערבולות זה דבר אמיתי שקרה לי בעבר,ואני יודעת בדיוק איך מרגישים בתוך מערבולת-חוסר אונים,פחד וכו'). והדבר הכי נוראי זה שמרוב שאיני רוצה לקלוט שזה באמת קורה לי,אני מסתכלת על מה שאני כתבתי ועל מה שאת ענית ואומרת לעצמי שזו לא אני מי שכתבה אלא בחורה אחרת,שאותה איני מכירה,ואני מנסה 'לאטום' את עצמי מרגשות,ולפעמים זה קצת עוזר,אך לרוב לא. תודה, ושבת-שלום, משתנה

האם הזיכרון גם 'נפגע' כשנמצאים במצב-רוח מדוכדך או מהOCD ? האם יכול להיות שלא אזכור מתי והיכן בדיוק איבדתי חפץ(תכשיט) מסויים?וכשאני מנסה בכוח להיזכר, איני מצליחה בשום-אופן? והאם יש קשר בין מצב נפשי לגופני?(זה ישמע בטח 'דבילי' אך דווקא עכשיו(אחרי הרבה מאוד זמן שלא הפריעו לי החניכיים,פתאום הם החלו לדמם ולכאוב לי מאוד, האם יכול להיות לזה קשר למצבי הנפשי הירוד ולחפץ שאיבדתי? בתודה מראש, משתנה