למה אני ממשיכה ללכת?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
למה אני ממשיכה ללכת לפגישות למרות שהן כואבות? למה אני ממשיכה ללכת לפגישות, למרות שאין שום התקדמות? למה יש את הצורך ללכת למרות שאני יודעת שבסוף השעה אני אחזור להיות בודדה? למה אני מחכה ליום הזה בשבוע, למרות שאני יודעת שיהיה היום הכי קשה בשבוע? מאיפה בא הרצון הזה לחטט בעצמך, למרות שאת לא אוהבת את מה שאת שומעת? יש לי רצון להפסיק את הטיפול אבל אני לא מצליחה להגיד לה את זה, וכל פעם אומרת לעצמי "זהו, שבוע הבא"!!!
בוקר טוב.. לא בטוח שרק רע הפגישות עושות. סביר להניח ששכרן בצידן אחרת באמת לא היית הולכת. גם אם מה שהן היו עושות זה רק להפיג את הבדידות, גם אז סביר להניח שהיית מוצאת סיבה ללכת. טיפול זה כמו הילינד - לא ממש מרגישים במקום שדברים משתנים, זה לא כמו מסאג' ששריר תפוס השתחרר ועכשיו הוא בסדר. זה תהליך ארוך אך שמסתכלים אחורה פתאום רואים שמשהו השתנה, שהרבה דברים כן קרו אחרת. אני בעד לדבר על הכל בטיפול, משנות של טיפול זו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת. לדבר על הרגשות כלפי הטיפול, על הקושי, הבדידות - הכל! לשאול יחד איתו/ה - למה אני ממשיכה ללכת לטיפול? זה מרענן ומשדרג את הטיפול - אני מבטיחה. מו
נ' יקרה, לא נותר לי אלא להסכים עם מו, ולנחש שמשהו טוב בכל זאת קורה לך שם, למרות הכל. יכול להיות שאת נמצאת בנקודת ה'אל-חזור', בה עוד לא מרגישים את הטוב, אבל גם לא יכולים לחזור אל נקודת הפתיחה, כי נגמרה התמימות. כי כבר לא תוכלי לסמא את עצמך בהכחשות ולומר: הכל אצלי בסדר. נסי 'לזרום' (מילה קצת מעצבנת שעברה זילות, אבל לפעמים, מה לעשות, היא הולמת את הנסיבות) בלי לחפש היגיון. אי אפשר שלא להביא לכאן את המשפט האלמותי "חכם השביל מן ההולך בו". אזרי כוח ליאת
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
