שנה וזהו.

שלום, הטיפול שלי מוגבל לשנה אחת בלבד (בגלל מגבלות המוסד האקדמי בו אני לומדת). לפני שהתחלתי היה נראה לי שזה המון המון זמן כרגע אני כבר לא בטוחה. זה גורם לי לדחוף את עצמי קדימה מהר וחזק מדיי, מחשש ש"לא נספיק". אני מוותרת על "משחקים" של כעס, אגו, "בדיקת גבולות" וכל מיני דברים קטנים שעולים בי בבית אבל לא בטיפול. (המילה משחקים לא מתאימה כל כך.. אלה רגשות והתחבטויות קטנות שהייתי מרשה לעצמי לבטא אילו היה לנו זמן לזה). בטיפול אני ניגשת ישר לעניין- ישר למילים- ישר לניתוח מסודר של הדברים. מעבדת בבית את הדברים ומביאה ניתוח מסודר של הדברים. כאילו מנסה לעשות שיעורי בית ולהביא את עצמי כמה שיותר בצורה מסודרת למטפלת. ואולי זה רק תירוץ שלי.. ניסיון לא להביא את עצמי ולהיכנע בפני הגברת שלי. אינני יודעת... יחסי משיכה-דחייה ל"כניעה" מהסוג הזה. האם היא הכרחית בתהליך הטיפולי? האם עליי להתפרק מנשקי ולקרוס? זה דורש ממני קצת להתיילד.. האם ההתיילדות זו תחושה מוכרת? למה היא מתרחשת ומדוע היא חשובה (האם הכרחית?)? איך הייתם מציעים שאתייחס לטיפול שזמנו מוגבל? (לפעמים אני כבר עסוקה בראש בלהיפרד ממנה, לפני שהתחלנו באמת להכיר..) לילה טוב..(וסליחה על מפולת השאלות, לא הצלחתי להתאפק)

ל. שלום, ההתלבטויות והשאלות שאת מעלה נוגעות בנקודות חשובות מאוד בכל טיפול ובעיקר בטיפול מוגבל בזמן. דבר ראשון ברצוני לומר שהמעבר שעשית מלחשוב שזה הרבה זמן להרגשה שאין זמן מעיד שנכנסת לטיפול והשלת חלק מההגנות שלך. יש הרואים בטיפול של שנה כטיפול ארוך יחסית ולא חושבים על הסוף, העובדה שאת עסוקה בזה מעידה שזהו נושא משמעותי בשבילך ואולי משום כך קשה לך עם המשיכה שלך "להיכנע" ו"להתיילד". דברים אלו אינם חשובים כשלעצמם (אם כי יהיו כאלו שיטענו שכן), אבל הם חשובים כתמות וקונפליקטים מרכזיים אותם יש לעבד. הניסיון לבוא מוכנה מהבית נשמע כניסיון לא לאבד שליטה, אני מאמין שעם התפתחות הטיפול ועם פתיחת הנושא בטיפול תחושי פחות ופחות צורך בכך. שיהיה לך בהצלחה, ושוב נשמע לי שאת בטיפול שעובד, דרור

הצלחת קצת לעודד :) תודה! ולילה טוב..