מה היה עוזר

הלוואי וידעתי מה היה באמת עוזר.הרצון שלי הוא שמישהו "גדול" יהיה איתי,יחזיק אותי. חיבוק של אימהות...ולגבי השאר,כח ההרס..אני במאבק נגדו,והכח שכנגד נחלש כי אני עייפה,וכי הרצון להילחם הולך ופוחת.לא ברורה לי המטרה של הלחימה הזו.בשביל מה. איך אני מרגישה היום? אני לא יודעת.ריק כזה,שממה מעיקה.אבל יותר טוב מה"רעש" של אתמול.הרעש הפנימי הבלתי נסבל.שאי אפשר מולו.

שוב שלום, שמחתי לקרוא שאת 'יותר טובה' היום. המשאלה למישהו גדול שיבוא ויחזיק כל כך מובנת, כל כך מוכרת. לפעמים, כאשר אני מעבירה הדרכות הורים, אני מתאמצת במיוחד סביב העניין הזה של העצמה. הרבה הורים סבורים בטעות שתפקידם לעשות דברים במקום ילדיהם, רק כי הם (ההורים) גדולים וחזקים. הורות טובה ומעצימה, היא זו המתרגלת את הילד להאמין בכוחותיו שלו, ולפעול בעולם מתוך תחושת כשירות וביטחון. ילד ש'עושים בשבילו' יכול לגדול מתוך תחושה תמידית של ציפייה לאותו מישהו גדול שיבוא ויחזיק, יבוא ויציל. גם טיפול טוב יכול לספק חוויה מעצימה, בהיותו מכוון לאותן יכולות התמודדות הקיימות (גם אם נרדמו קצת) בכולנו. מאחלת לך למצוא את הכוח הגדול שבך, הכי מהר שאפשר. חיבוק ליאת