ליאת
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
כבר שנים שאני לא עובדת ולא עושה כלום, לאחרונה אחרי שנים עשיתי צעד קטן ועכשיו מרגישה שאני לא רוצה יותר אני מרגישה שבא לי לעשות משהו קיצוני. קשה לי להגיד מה משהו שימלא את החלל הזה שיגרום לאנשים להבין שרע לי אני לא מצליחה להסביר לעצמי את ההרגשה הזאת אני רק רוצה שמישהו יבין כמה רע לי
פ. יקרה ראשית, חשוב לי להזכיר לך ולכולנו, שגם דברים גדולים וחשובים - ראשיתם בצעד קטן קדימה. אישית, לעולם איני מזלזלת בצעדים הקטנים, והרשי לי לברך אותך על כל הצלחה והתקדמות. את שבה ומדגישה עד כמה חשובה לך ההכרה של האחרים בקושי שלך. מעניין אותי מדוע זה כה חשוב לך? האם את זקוקה לעזרתם? האם חשוב לך להימנע מגינוי ובוז? האם מבטם המבין של האנשים האחרים מצליח למלא בתוכך את החלל הפעור הזה? האם מכעיס אותך שלא מצליחים לראות אותך, אלא אם תעשי משהו קיצוני? אשמח אם תוכלי לכתוב על כך עוד כמה מילים ליאת
ליאת, לא יודעת אם אני זקוקה לעזרתם, אני זקוקה לכך שמישהו יציל אותי מהכאב הזה לגינויי ולבוז כבר התרגלתי, זה חלק ממי שאני היום אני מחפשת הצלה- מישהו שיעזור... שידאג ויוביל- רק אז יתמלא החלל שום דבר כבר לא מכעיס אותי אני כל כך מיואשת רק משהו קיצוני יגרום להם להבין כמה קשה לי (או להרפות) אני לא יודעת מה זה משהו קיצוני וקושה לי להסביר את ההרגשה- אני מרגישה שרק ככה אני אמלא את החלל הזה.
אולי מישהו מבין, אבל אנחנו ממאנים לראות אותו? ואולי.. אולי באמת לא מבינים אותנו, כי איך אפשר... הם לא שם ולא יהיו... :-( הי פ, רציתי להביא משהו מהאסוציאציות של עצמי. על אף שהראייה שלי היא עפי"ר קיצונית או מוזרה, אולי תוכלי למצוא בכל זאת משהו שידבר אליך. מנסה את מזלי... את הצעד הקטן החוצה עדיין לא עשיתי, בדיוק בגלל החרדות האלה. בעצם, זה די לשקר לעצמי... בסוד כבר לא סוד, עשיתי משהו. מדובר בדבר חיצוני שכולם רואים, משהו שיש לו תוקף של ממש, משהו שאי אפשר להסתיר או למחוק :-/ איזה פחד! בכל זאת מבלי דעת עדיין מנסה לעוור את עצמי והסביבה כאילו זה לא שם. אין אפשרות להכיל, ולשאת לא מסוגלת עדיין, רק ניסיונות אנושים לזרוק הכל החוצה. מנסה בכאילו להעלים באמצעות ההכאבה האינסופית הזו. כמה חרדות... החרדות האיומות האלה ש'מישהו' יראה שיש איזה שינוי זעיר כלפי חוץ. ולמה, למה זה כל-כך מפחיד, מפיל אימה? "אולי אם בחוץ ניכר שיפור, אפילו קטן שבקטנים, אז הכל בפנים כבר בסדר, ו.. אנחנו לא צריכים עזרה. זהו. בכאילו בריאים ושלמים וחסל". כן, דווקא, אבל דווקא ברגעים בהם זקוקים להכי הרבה תמיכה, לרשת הבטחון הזאת. בדיוק כשמעיזים להוציא חצי מחוש החוצה בחשש... כמה חרדה, שדווקא ברגעים האלה תהיה הנטישה הכי גדולה. חחח כאילו שבכלל היה שם מישהו ברגעים היותר נוראיים, הרי גם אז לא היה. גם אז לא הצלחנו להזמין אותם. גם אז לא עוררנו מתים מרבצם. גם אז לא בא מושיע. וכמה אנחנו זועמים (במקרה הטוב מרגישים את זה. במקרה הרע, פחות). המממ... אפילו מציאות סופר מאכזבת כזאת, שחוזרת על עצמה שנים רבות לא מונעת מלהמשיך. ועוד ועוד. אדרבא, אנחנו ממשיכים לנסות בדיוק באותם המקומות. ממשיכים לכוון ציפיותנו בדיוק לאותם האנשים הכי מאכזבים, הכי שלא ניתן לסמוך עליהם. אנחנו מכורים ונאחזים כדי ליפול שוב ושוב ושוב...והתחושה הזו של העיוורון של הסביבה מפרקת, ואנחנו מבלי דעת גם שותפים להעוורה; והולך ומשתחזר... ובראייתי הקיצונית (שנובעת מתוך אמת שהייתה) ייתכן גם ששינוי חיצוני הינו מבעית כל-כך כי "אולי יהיה שם 'מישהו' שנורא יקנא ומכאן מגיע להרוס את ההצלחה הקטנה שלי (במקרה שלי אישית, היא קטנה כי כל מה שהשגתי הוא משהו שעבור כולם הוא מובן מאליו...); ו... "אולי גם יהיה שם 'מישהו' שיחמוד וייקח הכל"... ו... אולי היה שם מישהו שדאג בלי דעת שנישאר כל-כך תלויים וחסרי ישע לתמיד בגלל כל אלה... "נו טוב, אז קחו כבר מראש, קחו הכל, רק שלא תהיה החרדה הזאת ודי..." בום! ההיאחזות הזו. התלות... כן... ולא סתם כך, כי באמת הייתה סביבה כזו. פעם. כבר מזמן לא צריך סביבה אמיתית כזו. אין היום 'מישהו' כזה. מספיק הראש שלי שבונה אותה בפנים והורס מבפנים. והפנטזיה ברגעי התפרקות שכאלה - הכמיהה האמיתית שם עמוק בפנים היא שיבוא מישהו ויעצור. שיבוא מישהו וישים גבול להשתוללות הזאת ולמעגל ההרס הזה. שיבוא מישהו גדול ויחבק ויתפוס חזק חזק כדי לחבר ביחד, ליצור מעטפת חזקה ומוגדרת כדי שההתפרעות תישאר שם בפנים מבלי להתפוצץ, מבלי שתתערבב עם החלל. כליבת ענק שתבוא, תעטוף, תחבר ו... תשחרר... ששש... שקט... די... תחבר ותשחרר אותנו שנתעשת ונרגיש קצת יותר 'אני', קצת יותר מגובשים, ונוכל לשרוד את הסביבה שלעתים נדמית כחומצית עד כלות, אבל לשרוד בעצמנו. בהיותנו אנחנו. תשחרר ולא תלכוד. תניח ולא תבלע. ...רק שבמציאות ההיא לא היה מקום כזה עוטף ומניח ובטוח. או שלא עטף כלל, או שכ?בל. :-((( מי שהיה צריך לתחום אותנו פעם, או ש -הלך לישון, או ברח משם בכלל או חמור מכך - פרץ פנימה. ואם ננסה אחרים? לגבי כל שאר הסביבה - אנשים נורמליים די נרתעים למראה התנהגות כזאת שלנו, בלשון המעטה. וככל שהצורך שלנו בקשר *ההוא* גדל, ותוך כדי כך אנו מנסים להרוס את עצמנו כדי לחפש אותו אנושות, כך אנו מרחיקים את הסביבה יותר ויותר. מי יודע לאכול את זה בכלל... אין מצב שמישהו בכלל יבין מה הולך שם בפנים ועוד ללא מילים... ואז, אז אנחנו מצליחים לעשות את העבודה ההפוכה. אף אחד לא בא לעזור? או שמא אנו מזמינים שוב דמויות עבר בלבוש חדש, כלומר, אנשים שהקשר איתם יזיק לנו ויפרק אותנו, נשאבים לשם ושואבים אותם, וזה רע לנו מאד. רוצה לציין גם ש - כפי ששמעתי במו אזניי: גם על המטפלים התפרעות כזו 'לא עושה רושם' (וטוב שכך). "שמעתי 'לא עושה רושם' יאללה נהרוס עוד ועוד". החיפוש הפנימי הזה עדיין לא נפסק. כנראה שעדיין ככה ורק ככה מצליחים להרגיש קשר. מעוות. כמו פעם. זה הקשר שהיה. כך אנחנו מזמינים אותו. מתגעגעים. הייתי יכולה לכתוב עוד... ו...בסה"כ אפשר היה לרשום את הכל בשלוש מילים: "איפה את, אמא..." השתיקה הצורחת ואנכי אשת האדמה (* הייתי רוצה לשלוח את ההודעות שלי למקום אחר, לא לכאן, ולא באינטרנט שמטשטש גבולות. הלוואי ובוא יבוא שינוי. לכולם. . . .ובנימה אופטימית זו)
תודה לך על דברייך לא הרגשתי שמשהו בראייה שלך קיצוני או מוזר הזדהתי מאוד עם רוב דברייך עוררת בי מחשבות רבות אך לא התייחס להכל אני גם חושבת שאצלי יש אנשים שלא רוצים שהשתנה כולם סביבי תומכים ומאוד מעודדים ועדיין ישנה הרגשה שהצלחה שלי תאיים ותרחיק אותם. (ועדיין גם אצלי הצלחה היא משהו שאצל אחרים מובנת מאליו). מוזרה המחשבה הזו. כאילו לי, יש את המקום של לדאוג לאחרים שצריכים אותי ונטישה שלי תהיה פחות דאגה להם. תיקח אותי מהם. אצלי חוסר העשייה נובע באופן מוזר דווקא מהמקום ההפוך, מהמקום שלא היה לי אף פעם אף אחד, תמיד הייתי עצמאית ודאגתי לכולם, תמיד טיפלתי באחרים, באמא.. תמיד הייתי הכי חזקה ודווקא כשנותרתי לבד והייתי צריכה לדאוג לעצמי זה היה פתאום חסר טעם, איבד משמעות. לא ידעתי איך לטפל בעצמי, לדאוג לעצמי וקרסתי. תודה לך... ושבת שלום
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
