להיאחז בדימיון, אבל גם להשאיר מקום למציאות

(מנקודת מבט של אישה מבוגרת... בשנים... ). להיאחז בו בדימיון העשיר הזה. בפנטזיות הקסומות, אף אם האמת הפוכה לחלוטין, וזה נכון. לפעמים. איך עולם דמיוני כזה יכול להציל אותנו, לשמור עלינו ברגעים הכי נואשים. איך הוא הדימיון... היאחזות כזו לרגעים אחדים מחזיקה אותנו, היא נותנת לנו לרחף מעל פני הקרקע קצרות, מאפשרת לנו לנוח קמעה מהמגע עם הרצפה, כדי לחזור, ודווקא כדי להישאר מחוברים לאדמה במלחמתנו העקובה מדם. אבל איך לפעמים, אם לבלי גבול, האינסופיות של עולם כזה, עולם של דימיון נצחי קוסמי יכולה דווקא... לחסום, לעכב, להקפיא. להפיל מסך ערפל ולהותיר בבדידות ובחוסר ישע... יש בזה משהו מדכא... במה שאמרתי. מי רוצה שיקחו לו את העולם, כשבראייתו הקיצונית הוא *כל* מה שיש. הכל או לא כלום. "אל תקחו, אל תקחו..." ונמוג... זה שקול למוות... אך לא... לא על הדימיונות בלבד... כשנופל העולם על קטנטנים, נופל ונופל ונופל, הם מפתחים לעצמם דרך משלהם, נאחזים בדימיונות כל מיני כדי לשרוד, להישאר בחיים, להישאר מחוברים למציאות, והמאבק עצום לאין שיעור. גם אם מלחמת העולמות הסתיימה, ורעידת האדמה הגדולה שככה קמעה, ממשיכים להיות שם עוד עשרות שנים אחר-כך... להישאב לעולמות דומים, להיאחז עד לבלי גבול, להיאבק עד אינסוף. בונים עולם. מרכיבים עולם דמיוני, ומרכיבים בו אנשים, ואוכלים ונושמים ואפילו מדמיינים בו בהסתר: כל אלה ש'אשמים' בהם. כמה תוקפנות. והעולם הזה כאילו לא מופרע והכל בו בשליטה כביכול. אולי נשמע חריג, אך זהו עולמי. הוא שמור והוא היה שלי ואף אחד לא נגע בו. היה בו הכל... ובעצם לא היה מאום. שום כלום. אפס מוחלט. בעצם היה שם רעל וזבל ורדיואקטיביות... בחוץ... בפנים... והייתה זו הגנה מפני חמדנות ומפני גזילה ומפני קנאה ומפני צרות עין... כך מגיעים לטיפול, מפורקים יותר מכפי שאפשר לתפוס ולהעלות על הדעת, גם אם הכי מאוחר שיש, והוא מנסה לנטרל חלקית את המנגנון הקבוע, כדי שנוכל לפנות מקום ולמלא את החור הענק בדברים מציאותיים. לא, הם לא יהוו תחליף, לעולם לא, אפילו לא קרוב, מדובר במרחק של שנות אור, אבדו דברים רבים רבים רבים לבלי שוב, אבל לפחות, העולם אמור להתמלא באיזה סוג של ממשיות, ומהחלום ההוא יהיה צריך להיפרד ולהתאבל, ואולי להרשות לעצמי סוף סוף להיכנס לדיכאון פעם אחת... המממ... אני סתם מדקלמת. זו אינה האמת שלי, לא נוגעת בעולם, לא חובקת... ומה עכשיו? עכשיו, הפנטזיה בשלבי גסיסה, החלום כבר לא נותן שום סיפוק, פתאום יש תיאבון לרגע קט (ובאה רגל היהירה והדורסנית ומוחצת), אבל עדיין אין מציאות; איך... הלכו כלי ההתמודדות של פעם והחדשים חסרים ועוד לא יודעת להשתמש בהם... לפעמים זועק: "מה עשיתם לילדה הזאת, מה..." היא תישאר מרוטה לעד, לתמיד, וכל מה שהיא מבקשת זה רק שקט, רק שיניחו לה לנפשה בפינה הקטנה והסגורה שלה. אני צריכה לסמוך עליו, האיש ההוא ששם, לו רק יכולתי להישען ולהיתמך... שביב של תקווה - הודות לחלק הזעיר והחבוי הזה עדיין אני שם, למרות שאין הרבה לאן לצמוח... טוב, ממילא אין לי מה להפסיד (עכשיו באמת כבר לא נשאר). איזה מצב זה, איזה מצב... עכשיו זה רק המוות ואני, ("מה קורה. חנוכה, שמונה נרות, מה זה החושך הזה...?) ייאוש תהומי ותקווה זה בזו שלובים... אשת האדמה ('מטופלת ותיקה' כאן בכינוי אחר)

בניתי עליך כותרת בודדה. עלייך בניתי עוד ביום שנוצרת. חשבתי שבבוא העת, אם אוכל, אשפוך כאן תוכן כלשהו. אספר אמת מרה במערומיה. אספר ו... אפרד. יש לי מן דחף כזה מתוך זעם עצום, קנאה ללא גבולות, נקמנות אולי. מי יודע. אבל לא, לא בטוח כאן. כפי שניתן להבין מתוך הפנטזיה, גם לא אשרוד את הדברים הבלתי נתפסים האלה בחוץ ענק כזה. כך נדמה, אף כי איני אשמה בדבר. בין כה וכה, כל מה שכתבתי עד עכשיו היה מעל ומעבר בשבילי. לעת עתה, ואולי עד עולם. שוב, מי יודע... היכן כן? האם מחוץ לפורום, מחוץ לאינטרנט, מחוץ למחשב, מחוץ לדף הכתוב, מחוץ לחיים, מחוץ ליקום? לאו. אפילו מחוץ לדימיון, גם שם, אין לי מקום. באשר אהיה, החמדנות תתפוס את המקום הטוב והבטוח-לא-בטוח הזה ולא אחמוק. עדות קטנטנה. כאן בגישה ישירה. ריקבון של מתחת לאף, אבל מספיק עמוק כדי להיות נחבא דיו. ובכל זאת, אם מתישהו, אי פעם, מישהו ייתקל בהודעה הזו, (כמה שאני פוחדת שיראו אותה... משאלת אימה...) אנא, מתחננת, לא לגעת. לא מרשה לגעת. מחפשת לי את המאדים שלי. בלי קול, מנסה רק לדמיין, דימיון כבוש... הצילו... ששש אסור... "היו שלום ותודה על הדגים". על החיים ועל המוות. שלחתי. (השכנה)

הודעה יקרה, לא יכולתי לשלוח אותך בחזית, משאירה אותך פה. בינתיים גם אותך משאירה כאן... יהירות. הזכרנו ואמרנו, ורציתי לחזור לשם. שוב. שוב עכשיו, כי המוות מושך יותר מאי פעם. הולכת על להב דק על הגבול. עוצמות זעם גדולות. שביב שנייה ו... האמת, זה לא שונה בהרבה מתמיד... חושבת עליה על היהירות הגדולה הזו... היא היא. בה האשם. לא רק זו שרואים בהחצנה. זה עובד גם בכיוון הנגדי. לא רק הייצור ה"מנופח", שאצלו הכל פורץ החוצה, זה שנדמה שמקטין את הסביבה, אלא גם הנדכא, השפוף, חסר הכל, ההומלס... אותה פריצה, אבל, זו שמתכנסת פנימה, לכיוון ההפוך. אמרתי כבר שהפוך זה היינו הך? עליו רוצה לדבר. אותו רוצה להזכיר. את חסר הכל, שהמיט על עצמו את עונש העונשים, בשאיפה להגיע אל האפס המוחלט ואף למטה מזה. שאיפה אחוזת דיבוק להתקרב אלי עפר, ולהתקרב, ולשוב, ולהתקרב... ולהתרחק... כן, דווקא הוא. דווקא חסר הכל, שמוצף ועמוס בחלק הסו?פ?ר יהיר הזה. החלק שהוא מזדהה איתו ומתמזג איתו; החלק הכה יהיר, העמוק, התוקפני, העצום והנסתר. היהירות הזו, היהירות הזו שמבזה ולועגת וגוזלת ומגמדת ומקטינה ודורכת ומועכת ורומסת ומוחקת ומפרקת בעוצמות לא יתוארו... היהירות, שמשמידה, מחסלת וממשיכה, הולכת לה בנתיב הצר שלה מבלי להניד עפעף לכיוונו, זוקפת ראש בגאווה אינסופית, עושה תנועה גסה לעברו, אחת ועוד אחת ועוד ומסובבת את הגב אליו, ומפנה את האחור בתחושת ניצחון והבסה שמשפריצה בשצף קצף דרך האוזניים וגם הנחיריים. ... אחר-כך, כשנדמה ששק?ט ושכך, אותו הומלס המשווע לעזרה בשקט צורח כזה, אחרי שכבר נדבק לאין-רצפה ומנסה להרים ראש, לשביב שנייה... באה הרגל הדורסת של היהירות הזו ומחזירה אותו להיות הכי פיצי שביקום. אנוס על ידי עצמו. אם חשבתם פעם עד כמה קשה לעזור במצב כזה... לו ידעתם כמה מוכר... הכי שקט בחוץ... הכי סגור... אילמות כללית... הכי רעידת אדמה בפנים... הייתי רוצה שההודעה תיוותר יתומה בחלל... אבל איך אומרים באותו בוז... "יכולה לרצות... אז מה" לקראת סיום, אני חייבת לצעוק דבר נוסף הכרחי לי עד לב השמיים. כל מה שאני רושמת זהו עולמי. על אמת. אלה העוצמות, ואפילו יותר. בעצם, מרככת בשביל המקום הזה. אין גוזמאות. כך העולם כל הזמן על כל נפחו. סיפור השכנה הוא לא דימוי. הוא קיים וממשי. האמת האמיתית אף חמורה ממנו, אבל מחמת הבושה היא לא תוארה לפרטיה והובאה יחד עם הפרשנות שלה. רוצה לצרוח כי לא מאמינים, כי אני לא מאמינה, כי אני רומסת. מעוורת את עצמי, את כולם. באמת שהם שמים קצוץ. כלפי חוץ כולי שקט. אין הגה שמצליח להיפלט תקופות ארוכות ארוכות. שקט שכולו זעם והרס. כשיעשה גרוע יותר, אף מילה כתובה לא תהא. אף לא אחת. לא יודעת כבר מה לומר עוד... בטח אסור להשאיר כאן הודעות כאלה גם מאחור... ה שכנה במסווה סוריקטת השמש

ציירתי לי איש אחד הכי פשוט על פתק והאיש הזה הוא איתי היחיד שחשבתי לא מרשה אז תפסתי מרחק לבד מותר לא, אסור בדימיון מותר לא אסור אבל ציירתי לי איש אחד שלי ציירתי (אשת האדמה פוחדת. מאד)

מתוך חלום בלהות לא משתחררת מהאימה ללא זמן ללא נגיעה בקרקע לא חווה אילמות שאינה מאפשרת להוציא הגה מתנפצת לאבק דק דק דק מרחף בחלל מתעוות מכאב הם לא יודעים אשת האדמה עלק

שם למעלה דיברו על פאזלים. הגיגי המשך משלי. כאן. כי כאן. פאזלים, או נכון יותר דברים שמרכיבים רב-מימדית, אני מקווה, במונחי הנפש הם... דינמיים יותר... גמישים יותר... או שמא פעם, לפני שנים רבות, היתה ילדה קטנה קטנה שהייתה מרכיבה פאזלים. של ממש. ילדה קטנה שהרכיבה פאזלים וגם הרכבות אחרות של גדולים. מרכיבה ובונה כל מה שאפשר, טכנית. אבל בעיקר, הילדה הזו היתה צריכה להרכיב בן אנוש. את עצמה כל-כולה ז'תומרת. ואתם יודעים, כשילדים קטנים בוראים ומרכיבים דברים מהדימיון שלהם (בלי תיקונים של גדולים), לפעמים זה נראה נורא מצחיק. המושגים והתפיסה שלהם ייחודית. זה יותר מצחיק כאשר זה נראה דומה איכשהו לבנאדם, ממש בגודל ואפילו נדמה שזה יציב. רואים שזה ממש לא זה ו אהההממ קצת על הגבול, אבל מכירים את הפליאה והתמהון? מעורר חיוך... חביב ברוח הדימיון של זעטוטים, אך פחות במציאות של אנשים אמתיים ובוגרים. הדבר המוזר-המורכב הזה שתלוי על בלימה, תלוי כך, שמינימום של כוח מפרק את המבנה לחלוטין. בפיזיקה קוראים לזה שיווי משקל רופף... אבל תגידו, האמת, אילו הייתם מתבוננים באיש כזה פרי יצירתו של קטנטן-זערורי לא הייתם מחייכים? הייתם :-) :-( הי, פורים בא! אז יצאתי בנאדם מוזר כזה שהצליח למצוא פירורים של טוב בתוך ערימת רדיואקטיביות. מצא וניסה לחבר בדרכו המוזרה. התוצאה מבדרת. מצחיק להתבונן מבחוץ, מאד לא מצחיק כשאתה הבנאדם הקיים-לא-קיים ואתה ייצור מבוגר... והחלקים שלי... הקטנים ממילא האלה, חלקם אבדו, נשחקו, התפוררו, קרה להם מה שקרה... נהיה מהם מה שנהיה... או לא נהיה... כמעט ואין קשר בין החלקים רוב הזמן. החלקים שנותרו... איים איים. אטומיזציה שלמה. כל האנרגיות מושקעות כדי לנסות לחבר. לקשר. להישאר שפוי. מתיש. הנפש לא תשתנה במובן זה. מפץ גדול הוא מפץ גדול ואיים תמיד יהיו. ועדיין, עדיין לא מצליחה לעמוד על הרגליים כדי לדעת מה כן אפשר לעשות בתנאים כאלה... "חלומות... עתיד... חיים..." מושגים קשיי תפיסה. בחוץ, לא אצלי, יש הוכחות שאפשר. כך אומרים. לא באתי לטיפול עם בעיה מסוימת או נושאים נקודתיים. כי... הכל בעיה. הכל. אבל באתי כי כואב ומתעוות. "באמת כואב או נדמה?" באתי כדי לנסות לרפא. את המעט שאפשר. בטיפול אנחנו עדיין ממשיכים לחפש את המפתח במבוכי הזמן המסובכים. המפתח אצלי בלבד. הוא באמת לא יודע... בינתיים גם לא אנכי. ובהקשר דבר אחר שנאמר - אם מישהו ינסה לעצב הוא ייתקל בהתנגדות אדירים. אשת-האל-תיגע-בי. אגב, דברים חבויים (גם על זה דיברו שם)... המממ.... דברים שישבו לכם בפנים ושלא ידעתם עליהם נגיד, איזה 30-35 שנה ואז פרצו, זה מספיק זמן? אחר-כך גם צריך לחיות עם זה עוד כמה שנים. בסיפורי העמים, תמיד מישהו מתאבד אחרי שהוא מגלה עבר נסתר כאוב כל-כך. יאללה. כשנאחנחתי בפגישה האחרונה, אוויר לא היה, נשאלתי האם אני מנסה למלא את החדר בייאוש... ובכל זאת, למרות כל הבעיטות והרעל והדחייה, הוא אומר שאני מצחיקה... ליצן קטן נחמד. אשת האדמה

כשנשבר משהו (לך/ בך) אתה יודע לתקן? - לא כשחסר, אתה יודע לדאוג למלא? - לא כשעודף ורעיל, יודע לרוקן? - לא אתה אוסף של שברים מתפוררים לא יודע לשמור על הטוב לא יודע לדאוג לעצמך לא יודע לתקן לא יודע ש בינתיים צריך לחיות לך תלמד מה זה הלב כבר לא עומד בעומס מדלג לו על הרבה פעימות לא משאיר אוויר על אמת שאבו את כל תכולת הבטן אין זהות הם לא יודעים שם הם לא (העץ של השכנה)