ליאת

היי ליאת, מה שלומך? ספרי. חשבתי על שני דברים בימים האחרונים וסתם בא לי לשתף אותך ו"לשמוע" ממך. כשאני התחלתי טיפול לא הכרתי אף אחד שנמצא בטיפול. ואז מצאתי את הפורום שאיפשר לי הצצה לטיפולים אחרים. הכרתי כאן 'אנשות' מקסימות. והיום אני חושבת שזה נורא קשה להיות בטיפול בלי להכיר עוד מטופלים, בלי קבוצת השווים. ובכלל אני חושבת שצריך ללמוד כדי להיות מטופל... והדבר השני... אני תקופה כאן. ו"דיברתי" פה הרבה פעמים. אבל בגלל אופי התקשורת דיברתי בכותרות. הייתי רוצה לפרוס את כל הקלפים ולספר הכל, את כל הפרטים שדוברו כאן בכותרות. (אני כמובן לא אעשה את זה...). אני מרגישה סוג של מחוייבות כלפייך וכלפיי אורנה לעשות זאת. את מבינה את הצורך הזה? שתהייה שבת שלום. נורית

נורית יקרה, הרגישות שלך נוגעת ללבי בכל פעם מחדש. הנוכחות שלך כאן נעימה לי בכל אופני הביטוי שלה, וההחלטה אם לעשות זאת בכותרות או כתוכן מפורט נשארת שלך. אני תוהה מהו הדבר שגורם לך לחוש מחוייבת לאורנה ולי. האם את מכירה את התחושות האלה גם ממקומות נוספים? האם יתכן שאת מזהה משהו שקרה או קורה בפורום, ומרגישה אחריות על כך? האם את מתקשה לקבל דברים ללא תמורה? האם השינויים הפרסונליים בפורום יצרו צורך לצמצם את המרחק הבינאישי? האם את חוששת שיום אחד גם אנחנו נעזוב, מבלי שהיכרנו, בעצם, עד הסוף? האם יש כאן אווירת סוף קורס? אפשר, כמובן, לחשוב על כך עוד. מה את אומרת? ליאת

היי ליאת, חשבתי על דברייך. וזה מה שאני אומרת... ולא, לא על הכל יש לי תשובות. אבל אני אשתדל... לא יודעת אם זה מוכר לי ממקום אחר. אבל נראה לי לא פייר להעזר בך ובאורנה בלי לחשוף את התמונה המלאה. כאילו שאני את חלקי בעסקה לא ממלאה. את חושבת שהרצון לחשוף את הקלפים (גם) בפנייך ופניי אורנה הוא סוג של בגידה בפסיכולוגית שלי? משהו שקרה או קורה בפורום... קרה (לי) פה הרבה מאוד. עברתי כאן תהליכים לא מבוטלים כלל וכלל. (את ואורנה אוהבות את "כלל וכלל" ((-: ). נחשפתי כאן להמון המון דברים. הצצתי לטיפולים אחרים. הכרתי 'אנשות' ונוצרו קשרים מקסימים. למדתי על הדינמיקות השונות. ואני חושבת שללא הפורום לא הייתי היום עדיין בטיפול. בפורום למדתי על חשיבות הטיפול (הנושא טופטף כהלכה...). ולמדתי על חשיבות הדיבור בטיפול, על ה*מותר* בקשר הטיפולי (גם זה טופטף...). אחריות? לא יודעת. לא נראה לי. צריכה עוד לחשוב על זה. מתקשה לקבל דברים ללא תמורה? שאלה קשה. גם על זה אני צריכה לחשוב. אני מניחה שלפעמים כן ולפעמים לא. איזו תשובה דיפלומטית... שינויים פרסונליים ומרחק בינאישי? באמת תהיתי אם דרור עבר על "חפיפה" על הדמויות כאן... יש דבר כזה להכיר עד הסוף? אני את עצמי לא מכירה עד הסוף... שום סוף קורס ושום נעליים! ליאת, אל תכניסי לעצמך שום רעיונות לראש. את לא עוזבת לשום מקום! אורנה, גם את לא! אני מקווה שגם לפסיכולגית שלי הנוכחות שלי נעימה... אוהבת אותה. תודה, ליאת. המשך שבת שלום. נורית