שלוש שאלות

היי ליאת, יש לי היום שלוש שאלות. א) בכל פעם שיש לי חופש כלשהוא מהטיפול, בגללי או בגלל המטפלת, החזרה נורא קשה בשבילי. כל היום שלפני אני נורא עצבנית, לחוצה, לא מרוכזת, בדיוק כמו לפני הפגישה הראשונה. אני אפילו חשבתי לבטל עוד פעם ולהאריך את החופש? למה זה קורה, הרי אני אחרי בערך שנה ואני אמורה להיות רגילה לחדר הטיפול, לא כמו בפעם הראשונה? ב) מה את אומרת, מסיקה, מבינה אם המטופלת (שהיא מאוד רגישה, אבל לא משתפת הרבה, מרבה בשתיקה, מתנגדת נורא קשה לטיפול למרות שהיא מגיעה, והמטפלת יודעת עד כמה קשה לה אפילו בלי לבטא את זה..) באה יום אחד וממש בתחילת הפגישה מבקשת חיבוק? האם זה טבעי? האם זה בעייתי? סוטה? מה זה? איך תגיבי? ג) הייתה אתמול שאלה אצל אורנה לגבי שתיקה בתוך הפגישה, ושאתם המטפלים מעדיפים שהמטופל יישאר בחדר, שותק, אבל לא לתת לו לסיים את הפגישה ולצאת. האם את יכולה להרחיב עוד קצת לגבי משמעות השתיקה? חשיבותה? ולמה צריך לבטא אותה? ולמה עדיף להישאר בשקט אבל בשום פנים לא לצאת (לברוח) באמצע הפגישה? תודה רבה ושתהיה לך "משמרת" קלה.

ערב טוב, א. השאלה שלך לקחה אותי לזיכרון רחוק מהתקופה שילדי הקטנים היו צריכים לקבל זריקה או לעבור בדיקת דם מכאיבה. במקרים כאלה, הייתי מבקשת מהם לא לבכות לפני הזמן, ולשמור את הבכי רק לרגע הדקירה. הם היו מסובבים את הראש, ואני הייתי אומרת להם: עוד לא...עוד לא...עכ - שיו! מבלי להיכנס כרגע לסיבות לאותו אי שקט שלפני הטיפול, ברמה הפרקטית, תוכלי להחליט (תתפלאי, אבל אפשר לקבל החלטות כאלה, מניסיון) שאינך מתחילה לחוש את התחושות הקשות האלה, אלא סמוך מאד לזמן הפגישה. אני מניחה שהסיבות לתחושות הללו נעוצות בתכנים הקשים שהביאו אותך לטיפול, ובתחושה העמומה שהם עומדים כל הזמן על סף התודעה, מאיימים להציף בכל פעם מחדש. ב. הצורך בחיבוק ובמגע הוא מאד ראשוני, נורמלי וטבעי. מובן שאין בכך ביטוי לסטייה. כמטפלת, הייתי עושה מאמצים להיענות לצורך הזה, להקשיב לו, להבין אותו - אך לא בהכרח לספקו. העמדה ביחס לחיבוק היא אישית מאד, ומשתנה ממטפל למטפל. ג. נדמה לי שאם תחפשי בהיסטוריה של הפורום שלנו, תוכלי לקרוא הרבה על שתיקות בטיפול. ביטויים גורפים כמו "אתם המטפלים אוהבים..." נדמים בעיני כמחטיאים. לא כל המטפלים מאלצים מטופל להישאר בחדר אם אינו רוצה בכך. ולא כל המטפלים יתנהגו באופן דומה (ועם כל המטופלים) מול שתיקה. אני מאמינה שמטפלים יודעים לזהות סוגי שתיקה שונים, ולהגיב בהתאם. אחזור על משהו שכבר כתבתי כאן פעם. יש דברים חשובים, ניואנסים, בעלי איכויות שאינן יכולות לבוא לידי ביטוי בסביבה הומה. כדי לחוש בהם צריך להשתתק, להניח להם להגיח בקצב שלהם, לחמול אותם ולגעת בזהירות המתחייבת. אני מודעת לחלקיות של התשובות שלי, אבל איכשהו, משוכנעת שהפורום שלנו מתעד רעיונות ומחשבות שנכתבו בעבר. שווה חיפוש. בהצלחה ליאת