זכרונות

אנו אמורים לחזור לארץ ולשכור דירה. יש לנו שני פעוטות.מנסים לשכנע אותנו. בעיקר חברה מאוד טובה שלי.לחזור לעיר הולדתי, בה גם גדלתי והתבגרתי. העיר אני מניחה טובה ככל הערים במרכז הארץ. אבל לי יש התנגדות רגשית לכך. כשהייתי פעוטה קרה לנו אסון שכול במשפחה ובעקבות האסון המשפחה לא חזרה לתפקד כמו שצריך. וגדלתי במשפחה מאוד בעייתית. בנוסף הייתי ילדה דחוייה חברתית. ופיתחתי בעיות רגשיות. בבגרותי הייתי בטיפול כמה שנים טובות. ובעבודה קשה בטיפול ומחוץ לו בניתי את חיי מחדש. ואף הקמתי משפחה מקסימה. אני כותבת כיוון שקשה לי לראות את עצמי חייה באותה עיר, מגדלת את ילדי ושולחת אותם למערכת החינוך בעיר. הזכרונות קשים לי מדי. אני מודעת לכך שזה בעצם "רוחות רפאים מהעבר" משהו שלא רלוונטי להווה. אך לא יודעת אם שווה להלחם בהרגשה זו או פשוט לזרום איתה. בן זוגי כן מעדיף לחזור להתגורר באותה עיר. אך יכבד את רצוני. ואני מתלבטת אם כדאי להלחם במה שאני מרגישה?

שלום תמר, את מעלה שאלה מורכבת, ואין לה תשובות קלות... מצד אחד - מדוע להילחם בזכרונותייך, בכאבי העבר, באסון של משפחתך, מדוע להעיר את כל אלה מתרדמתם. ומנגד - האם באמת מדובר בתרדמת, או שהם ממילא חיים וסוערים בתוכך. ואם חיים וסוערים בתוכך - האם חייבים להתמודד עם הדברים ברמה הקונקרטית (באמצעות החזרה הממשית אל מקום האסון), או שאפשר להתמודד בכל מקום, משום שכך או כך הדברים הולכים איתך בכל אשר תלכי... מסובך. אני חושבת שכדאי לחשוב על הדברים בצורה הגיונית, אך כדאי לתת גם מקום של כבוד לתחושות הפנימיות היותר עמומות. אני מתכוונת לכך שאם יש בך התנגדות עזה לרעיון שתגדלי את ילדייך במקום בו סבלת כל-כך, מותר להקשיב לזה גם אם זה נשמע לאחרים לא "רציונלי". שתהיה שיבה קלה ארצה, אורנה