שאלות על טיפול

שלום, מדוע נקבע זמן הפגישה להיות 50 דקות/שעה? אני נמצאת בטיפול במשך כמה חודשים, הפגישות בדרך כלל מתארכות מעבר לשעה. בדרך כלל אני יוצאת מהפגישות בהרגשה של עוד.. ויוצא שהרבה פעמים אנחנו נוגעים בנושא וקוטעים אותו מחוסר זמן. לאחרונה המטפל שלי הציע שנאריך משום כך את זמן הפגישה. רציתי לדעת האם זה מקובל. עוד רציתי לדעת, כיצד משפיע הזרם בו מאמין/תומך הפסיכולוג על הטיפול עצמו (פרויד, יונג וכו'). תודה ולילה טוב, ענת

שלום ענת, שאלת שאלות טובות ומעניינות, והייתי שמחה לקרוא עוד תגובות אליהן... אני מתארת לעצמי שמשך הפגישה נקבע בתחילה מסיבות פרוזאיות למדי, למשל - מטעמי נוחות של המטפל (כך ניתן לקיים מספר פגישות בזו אחר זו, תוך שמירת המרחב הפרטי החשוב כל-כך של כל מטופל, ואפילו נשארות למטפל דקותיים להחליף אוויר...). מרגע שנקבע משך פגישה מסויים, ולצורך העניין זה לא משנה מהו משך הזמן שנקבע, המגבלה הזו הופכת לנושא לדיבור בתוך המרחב הטיפולי. אני אכתוב מספר דוגמאות לשאלות טיפוליות שיכולות לעלות דרך סוגיית הזמן, ונדמה לי שחלק מהן גם את שואלת את עצמך: מה זה אומר מבחינת הקשר שלנו, שמשך הפגישה מוגבל? האם זה אומר שהתחושות של המטפל שלי "מוגבלות", לו אהב אותי "באמת" היה ממשיך את הפגישה עוד ועוד? אולי זה אומר שהחיים מוגבלים, ולכל דבר יש סיום שצריך ללמוד לחיות איתו ולאורו? מה מסמנות החריגות ממשך הזמן שנקבע? האם זה אומר שהמטפל אוהב אותי יותר מאחרים? אולי זה אומר שאני זקוק לו יותר מאחרים? אולי בעצם אני סקרן לדעת על המטפל שלי יותר, ומתחשק לי להישאר ולראות מה קורה אחרי הפגישה שלי... את בטח שמה לב ששאלות כאלה אפשר לשאול בין אם משך הטיפול שנקבע הוא שעה וחצי, בין אם סיכמנו על 50 דקות, ואפילו אם הוחלט לא להחליט... (ואגב, זו אחת הקלישאות הידועות סביב פסיכואנליטיקאי צרפתי בשם לאקאן, שנהג לסיים את הפגישות ברגע שהיה איזשהו סוג של נגיעה "נכונה" בדברים (זה לא סתם נשמע מעורפל), גם אם נשארו עוד 40 דקות לפגישה... בעיני, מה שחשוב הוא איזה שימוש נעשה במגבלת הזמן ובתחושות שהיא מעוררת בתוך הקשר הטיפולי. כפי שהשאלות שכתבתי מדגימות, אפשר להגיע באמצעותה לנושאים חשובים ומעמיקים... לגבי האוריינטציה התיאורטית של המטפל והשלכותיה הפרקטיות, אזי וודאי שיש לתיאוריה השפעה. למעשה, אותו מקרה טיפולי ניתן להבין בדרכים מאוד שונות וגם לטפל בדרכים מאוד שונות. אני לא אוכל להסביר את הדברים מעבר לכך במדיום הנוכחי, אבל זה בהחלט תרגיל מעניין (וקשה) לקרוא תיאוריה ולנסות להמשיג את העמדה הטיפולית הנובעת ממנה. מילה של "הרגעה" - מרבית המטפלים עובדים באורח אקלקטי למדי, כלומר - הם בוחרים לעצמם מאפיינים תיאורטיים וסגנוניים מסויימים ממספר גישות, ויוצרים את הקומבינציה הייחודית שלהם. בעיני זה מרגיע, משום שזה מעודד חשיבה פתוחה ולא מקובעת. בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה

השבוע בלימודים הסבירו לנו מאיפה הגיעו ה-50 דקות של הטיפול. אבי החמישים דקות הוא פרוייד, שרצה למצוא זמן שהוא לא זמן שמוכר לנו, בשביל לאפשר למטופל להשתחרר מתחושת הזמן בטיפול. הוא אמר ששעה זה משהו שאנחנו יודעים להעריך ושגם 45 דקות זה משהו שניתן לחוש, אבל שחמישים דקות זזמן שונה ממה שאנחנו רגילים לו בחיים ושלכן זה זמן טוב לפגישה טיפולית. לאפשר משהו אחר... חוץ מזה שזה נוח למטפל ונותן לו כמה רגעים בין פגישה לפגישה. :-)

הי ענת, היות שאני בטיפול ממושך וחופרני, המחשבה הראשונה (והלא מקורית) שעלתה לי בראש היא: למה את מעלה את השאלה. היכן מסתתרת לה החרדה? :-P הוצע שינוי בטיפול, ואני חושבת "וואו איזה פחד"... לדעתי, בעומקים, לשינוי הזה יש משמעות כבדה, ובכלל כל שינוי מעורר חרדות, וכידוע, חרדות מעלות שאלות :-) הצעה כזו יכולה להעלות, לדוגמא, חששות מפריצת גבולות מזדחלת, פחדים מהתקרבות מהירה מידי, תחושה שאת לוקחת יותר מידי, חמדנית, פחד שיש כאן פיתוי מסוכן, ואולי את הפתיינית וכדומה. ובכלל, מה ההישארות הארוכה יותר והלא קבועה אומרת לגבי נושא הפרידה? האם הארכה קבועה ומייצבת תועיל, האם תזיק, בפני מה אנחנו עומדים? "ו... רגע, אם נחליט בסוף שלא, אזי הוא הציע דבר קסום שהכי שאפתי אליו, ואח"כ לקח ממני אותו, אז... הוא התחרט ועכשיו אוהב פחות?" לדעתי, את ההחלטה רצוי לעשות רק אחרי שבודקים את מירב השיקולים האפשריים, כדי לצמצם ככל שניתן הפתעות בעתיד. תמיד ישנן הפתעות, כי אף פעם אי אפשר לדעת איך דברים יקרו באמת באמת, אלא בדיעבד במבחן הזמן. בכל אופן, להתכונן מומלץ תמיד. החרדות שהעליתי קודם הן רק דוגמאות. כל אחד, כמובן, בנוי אחרת ומחשבותיו עימו. שאלות נוספות, שלדעתי, צריך להתייחס אליהן (אני מקווה שהן רלוונטיות בכלל): - האם במצב העכשווי הוא גובה תשלום עבור הדקות הנוספות והלא מתוכננות מראש, כל דקה ודקה נוספת? אם כן, אזי עשויות לעלות שאלות מסויימות. מאחר והדוגמאות שלי קיצוניות למדי, אחסוך אותן כרגע. - האם אינו גובה עבורן תשלום נוסף? אזי יכולות להישאל שאלות כאלה, למשל: "אולי הדקות הנוספות שוות פחות?" אולי הוא לא מקדיש מספיק מעצמו בדקות הנוספות?" "אולי הוא פחות 'מטפל' בדקות הללו, אלא סתם איש נחמד, ואז גם עשויים להיפרץ גבולות, כי הוא 'שוכח' שהוא מטפל ורק מטפל?" ואולי "מגיע לי כי כבר השקעתי הרבה" וגם זו מלכודת, כי מה קורה כאשר הפגישה הבאה קצרה יותר? -האם יש שינוי באופן גביית התשלום, כלומר, האם כאשר תהיה קביעה לזמן ארוך יותר מראש כן יגבה תשלום עבור משהו שקודם לא שילמת בשבילו? הצגתי פה כל מיני שאלות, כי אני לא בדיוק יודעת מה קורה, ובכל זאת חושבת שצריך לבחון את גם את הצד הזה. מה את נותנת, כמה את משקיעה. בטיפול שלי, החלטות כאלה מתקבלות במשותף, רק אחרי שדנים בנושא, ודנים ממושכות. כלומר, שינוי שמוצע יכול להידון פגישות רבות, נבחנות ציפיות וחרדות לעומקן, עד שמוחלט לבצע אותו באופן 'רשמי וקבוע'. גם אחרי כל המאמצים הללו, לפעמים קורה שההחלטות מסתברות כמתאימות פחות... ישנם באמת טיפולים יותר 'מדוייקים'; יש בהם כללים יותר ברורים. יש מי שקורא לזה 'נוקשים'. בטיפולים כאלה, כדוגמת הטיפול שלי (זה מה שאני מכירה, וכנראה שגם מתאים ונכון לי), ישנה סביבה 'מעבדתית' כזו שבוחנת כל שינוי קטן בתוך מרחב מאד מוגדר. ואז, כאשר ישנה סטייה מהקבוע, נבחנת התגובה, וכך מכירים את הפנים בצורה הרבה יותר טובה. סטייה של שתי דקות בפגישה גוררת אחריה רעידת אדמה (מבחינתי), ועליה מדברים ומדברים: ואזכיר שוב: כמה לקחתי, מידי לקחתי, ואצלי, לקחתי זה בעצם נתתי... שאלות נוספות יכולות להיות "האם התיאבון שלי רק יגדל ויגדל עד אינסוף, ולאן נגיע", ו"אם כך היה פעם האם תמיד יהיה כך" , ו"אם פעם אחת היה כך, ובפעם הבאה לא, אז..." ועוד ועוד. כאשר המצב משתנה כל הזמן, הרי זה כאילו אנחנו בניסוי מבוקר פחות, ואז קשה יותר לעקוב אחרי השינויים. אבל, כמובן, זה לא הכרחי, ובאמת מאד אינדיוידואלי למטפל ולמטופל. מטופל בריא יותר לא מזדעזע עד כדי פירוק טוטאלי מכל שינוי קטן. אני חושבת... קראתי על טיפולים של אחרים ברשת. רבים מציינים שיש להם פגישות שארכו יותר זמן מהמתוכנן, וגם רבים מציינים זאת לטובה. וכמו בכל דבר - יש מצודדים ויש מתנגדים. האמת, שתלוי גם כמה יציבות נדרשת להם וכמה הם מחפשים עם ובלי לדעת. רוצה להזכיר שכן ראיתי מקרים קיצוניים שבהם הייתה חריגה ואנשים נגררו, וכן נפרצו גבולות של זמן ומקום ולהחזיר אחורה היה כרוך בכאב רב. נשמע שאני מפחידה קצת עכשיו... 'הרגשה של עוד' היא אחלה הרגשה. אולי חוט שמקשר לפגישה הבאה, אולי משאירה מקום לגעגוע. כמה טוב שאת יודעת שאת מרגישה כך. חשבת אולי על רעיון של פגישה נוספת במקום פגישה ארוכה יותר? כלומר, שתי פגישות שאורכן חמישים דקות בדיוק על פני פגישה אחת שאורכה לא ידוע בבירור? גם על זה אפשר לדבר בפגישות. אלו הגיגיי, ולפעמים אני מציגה דברים בצורה קיצונית - אז קחי אותי בפרופורציות מטופלת ותיקה