סנדרום ילדות?

שלום! בזמן האחרון שזה כבר בערך בשנה האחרונה שמתי לב שאמה שלי עברה שינוי דרסטי בהתנהגותה ובאופיה. היא בת 46. בכמה שנים האחרונות עברו עליה בעיות קשות בחיים , זוגיות,כסף,עבודה. הכל כביכול נפל מהידיים.וכנראה זה השאיר עליה טראומה קשה. היום כשאני מסתכלת עליה אני שמה לב שהיא מתנהגת לפעמים כמו ילדה קטנה. זה מתבטא בהרבה דברים כמו ,פרצופים שהיא התחילה לעשות בתגובה למשהו( שזה ממש מזעזע אותי),צורת דיבור כמו אצל ילדים כאשר משמיטים אותיות ומשנים אינטונציה,היא התחילה לקחת כל דבר ממש קרוב ללב ואפילו בוכה כמעט מכל שטוט. כל זה מתלווה בהערכה עצמית נמוכה מאד, חשיבה לאף אחד לא אכפת ממנה (גם אני נכנסת לגטגוריה הזאת משום מה), מצבי רוח שלה משתנים בקיצוניות מרחמים עצמיים עד לכעס על כל העולם. בנוסף שמתי לב שהיא התחילה לדבר עם החתול שלה כאילו הוא הבן אדם היחד עלי האדמות,וממש שיחות . אני זוכרת אותה בתור בן אדם חזק ,רציני ,אשה מדהימה ,יפה ,מושכת חכמה ואחת שהיא תמיד בראש ובראשונה. מה שקורה איתה היום כבר מפחיד אותי. אני לא מצליחה לעשות כלום בקשר לזה כי היא מקבלת את כל מה שאני אומרת בתגובת נגד. ונראה לי שהיא צריכה עזרה יותר מקצועית. שתי בעיות עיקריות העומדות בפני הן: אני פשוט לא יודעת איך להגיד לה שמשהו לא בסדר איתה והיא באמת צריכה עזרה.דבר שני הוא שאנחנו עומדות כרגע על אפס תקציב.אני סטודנטית המנסה לשרוד,והיא בקושי מצליחה לחיות מהמשכורת מינימום שלה. בעקבות כך, הייתי רוצה לשאול ,איך אפשר להגדיר בשפה מקצועית את המצב שלה? האיזה עזרה אפשר לקבל בתנאים שהיא נמצאת?

שלום לך, נשמע לי שקשה לך מאוד לראות את אמא שלך, שיכלה לעשות כל כך הרבה, במצב כזה. המצב שאת מתארת נראה כמשבר עם מרכיבים דכאוניים בולטים. יש לשלול עם זאת גורמים נוירולוגיים למצבה. העובדה שאת סטודנטית והיא אינה יכולה להרשות לעצמה טיפול פרטי אינה אמורה למנוע ממנה קבלת עזרה נפשית. ישנן תחנות לבריאות הנפש של משרד הבריאות שם הטיפול ניתן בחינם. כמו כן ישנן מרפאות לבריאות הנפש של קופת חולים כללית, בהן גם כן הטיפול הוא חינם. באשר לשאר הקופות איני יודע אך ניתן לברר. בנוגע לשאלה איך מדברים איתה על כך, זו שאלה קשה, ניתן לנסות ולמצוא מישהו שהיא סומכת עליו, למשל רופא משפחה שימליץ לה על כך. מקווה שתצליח במאמצייך, דרור

האם יש דרך שאני יכולה לפעול בה כדי לעזור לה בכל זאת? כי מה שאני מבינה שאמה שלי רוצה ממני הרבה ,זה שאני ארחם אליה ,ואבין כמה שקשה לה ,ואעמיק איתה בזה . אני רואה את זה כמו לחיות ב-misery משלך. ואני כל הזמן אומרת לה שצריך להיות אופטימיים ולראות את חצי כוס המלאה. הרבה פעמים ניסיתי להסביר לה עד כמה שהיא אשה מדהימה יפה,שיש יש לה בת כזאת מוצלחת:) שזה צריך לדרבן אותה ולא לעסוק בהרס עצמי.כי ברגע שאני מתחילה לרחם עליה אני מכניסה את עצמי למצב של דיכאון ,ובתור בן אדם אופטימי שכל הזמן שואף קדימה זה פשוט מחזיר אותי אחורה ומשפיע עלי,על לימודי ועל תקשורת שלי עם אנשים. תמיד בסופו של דבר נתקלתי בתגובת נגד. האם הדרך שלי שגואיה? יש משהו עדיף?