מבוי סתום

אני מרגישה, שכאילו משעמם לי לחיות. לא, אל תבינו אותי לא נכון. יש לי בחיים הכל- בעל אוהב ותומך, בן מקסים, הורים בריאים, אבל משום מה משהו אינו כשורה. לאחרונה, התפטרתי מעבודתי ועכשיו אני עובדת מהבית. לעתים אני מרגישה, שאולי בחרתי במקצוע הלא נכון, כי כל היום אני חושבת האם עשיתי את עבודתי טוב, האם המזמין מרוצה. אני חיה במין הרגשה, כי נותנים לי עבודה בגלל שאין ברירה ובינתיים לא מועסקים עובדים חדשים. אני לומדת באוניברסיטה לתואר שני ולא יודעת אם אי פעם אמלא תפקיד שירצה אותי. ההערכה העצמית שלי מאוד נמוכה, למרות שהגעתי להישגים כאלה ואחרים בחיי. כל היום אני מוטרדת מאיך ייראו חיי, כמה ארוויח (מחשבתיי מסתובבות סביב הכסף ואין לנו בבית בעיה כלכלית). אני ממש בפאניקה, כי איני יודעת מה קורה איתי. כביכול הכל מצוין, אבל אני לא שקטה ואת האמת- אני לא מוצאת סיבה מספיק הגיונית לכך. אם מישהו יכול לתת לי עצה טובה, מאוד אודה

שלום לאלמונית, ספקות עצמיים, בעיקר סביב שאלת הערך העצמי יכולים לכלות כל חלקה טובה בנפשנו. כאשר השיעמום מתגנב לחיינו, אפשר להניח בזהירות שבחרנו להתמודד עם משימות קלות מדי, בכל זירות התפקוד שלנו. תחושת אתגר, עניין ומשמעות היא בדר"כ תוצאה של עבודה קשה, מאמץ ונכונות לעמוד מול מצבים חדשים של רף גבוה מהרגיל. אם המאמץ שאת *כן* משקיעה מכוון לצרכים של ניראות חיצונית ולא לצרכייך האותנטיים, תיתכן תחושה עמוקה של אכזבה עצמית וניכור עצמי. כדי להתמודד עם תחושת האי-נחת, להבין אותה לעומק ולפעול לסילוקה, נדרשת עבודת חקר פנימית ואמיצה, אותה תוכלי לעשות בכוחות עצמך או בעזרת פסיכולוג/ית קליני/ת. אף פעם לא מאוחר! בהצלחה ליאת