גבולות
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
- לשם מה יש גבולות בטיפול? - מה זה אומר אם המטפל שומר על גבולות נוקשים? - מה זה אומר אם המטופל מנסה לבדוק את הגבולות?
ערב טוב, אני בסה"כ מטופלת ולפניי הרבה מאד עבודה, אך מהמעט שאני מבינה, אני חושבת שגבולות בטיפול נחוצים והכרחיים ביותר (ברמת החיים והמוות של הטיפול). הגבולות הינם מחויבי המציאות, כדי להגדיר את המרחב בו אפשר לפעול, אחרת אין לו ידיים ורגליים ואין לו אחיזה בקרקע. ואז... אם אין תחום ברור, אז אפשר להיסחף לאינסוף עם הרוח ולאבד שליטה, וככה גם שכחנו מהמציאות... להערכתי, בקיום הגבולות גם נמדדת היציבות של המטפל, ושל הטיפול בכללותו. זה חשוב במיוחד למטופל שמגיע במצב נפשי מפורק בצורה אנושה... מטופל שמנסה לבדוק גבולות, לדעתי - חיוני. הרי המטופל מחפש לו הגדרה, קיום, נפרדות, ושוב, מקום יציב... ואני רוצה גם לציין שכמו שיש כאלה שבודקים ובודקים, קיים, מנגד, מי שחרד עד אימה לבדוק גבולות, או מציב לעצמו גבולות "ברורים מאליהם" שאפילו הטיפול לא חשב עליהם. גבולות נוקשים - תלוי בסוג הטיפול, תלוי גם מי קובע שהם "נוקשים". אולי אלה אנחנו המטופלים שלא נוח לנו עם גבול כזה או אחר ואנו רוטנים שקשוח לנו. ואנחנו רוטנים... ואולי (כפי שציינתי קודם) אלה רק אנחנו ש"קבענו" אותם נוקשים כאלה ביחס לעצמנו, מבלי לבדוק בכלל. ועוד כהנה וכהנה. ככל שהטיפול נוטה להיות קרוב יותר לאנליטי כך גם הוא מוגדר חזק יותר, ואז יש לנו באמת מערכת עם גבול יציב יותר, שבה נבחנת תגובתנו לכל תזוזה קטנה, מה שנותן הרבה חומר לעבודה. אבל אין ספק שזה כואב נורא. לאחדים מתאים (צריך הרבה אומץ...) אך לאחרים לא מתאימה דרגת "נוקשות" כזאת; כלומר, מתאימה דיה כדי להמשיך את הטיפול ולעמוד בו; לשרוד אותו. מכאן, כמדומני, גם צמחו הרבה התנגדויות לטיפולים מסוג זה ופתחו מקום לסוגי טיפול אחרים, גישות אחרות, שהן יותר נינוחות מבחינה זו. איש איש ודרכו... מטופלת ותיקה
שלום גיא, גבולות נחוצים על-מנת להגדיר מרחב טיפולי שניתן לעבוד בתוכו ביעילות ובבטיחות (ממש כמו הגדרת סביבת העבודה של מקצועות אחרים...). גבולות שנחווים על-ידי המטופל כנוקשים ומאמץ עקבי לבדוק את הגבולות הם חומר לעבודה טיפולית - ואיני רואה טעם רב לפרש אותם באופן כללי. הם מבטאים משהו ייחודי עבור כל מטופל בקשר הספציפי שהוא יוצר עם המטפלת. על-מנת שלא תרגיש חסר, העתקתי לך קטע מתשובה שכתבתי לפני זמן מה: אני אנסה להסביר לך כיצד אני חושבת על טיפול: אפשר להסתכל על טיפול כמין "בועה" של מציאות פנימית. בתוך הבועה נמצאת ה"נפש" של המטופל וה"נפש" של המטפל, והקשר שנוצר בניהם. בתוך הבועה מתנהלת עבודה קדחתנית של התבוננות. זה מין "מפעל" קטן של התבוננות במטופל, בקשרים שהוא מקיים, בסיפורים שהוא מספר על עצמו, וכן הלאה. ה"בועה" הנפשית הזו מתקיימת בתנאים מאוד מיוחדים: היא מתרחשת בזמן קבוע (יום ושעה קבועים), נמשכת זמן קבוע (50 דקות), משלמים עבורה סכום שנקבע מראש, וכן הלאה. הכללים האלה הכרחיים כדי לעגן את "בועת המציאות הפנימית" בתוך המציאות החיצונית. זה הכרחי, אחרת הבועה עלולה להיסחף ברוח... דווקא בגלל שעיגנו את הבועה במציאות החיצונית, והפכנו אותה למשהו תחום ומוגדר היטב, אפשר לעשות "בלגן" רציני בתוך הבועה. אפשר "לשחק" בכל מיני מציאויות רגשיות, אפשר להתנסות בכל מיני מצבים וקשרים, אפשר להיות כל דבר והמטפל יכול להיות כל דבר עבורנו. וכל הבלגן הנהדר הזה מתאפשר, דווקא משום שלקראת סוף הפגישה מתחילים להתארגן "לנחיתה"... כשהדלת נפתחת שוב, המטופל יוצא אל העולם המוכר שלו, בו יש לו (אני מקווה) "אבא, אמא, חבר, בן/בת זוג", ומשאיר מאחור את "חבר/ת הבועה" שלו... את מבינה? זה הכרחי. זו אינה הגבלה מתוך "רוע", אלא מתוך הבנה שהגבולות דרושים דווקא כדי שאפשר יהיה לעוף... בברכה, אורנה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
