קורי עכביש

מושיטה את היד למעלה מנסה לסלק את החוט מהצוואר והוא מתרבה וגדל הופך מאחד לאלף. הגפיים מסתבכות בין החוטים, רגל לא מוצאת יד, יד לא מוצאת צוואר. והגוף כמו חלקים רבים שאינם מתחברים. מרגישה כל איבר, כל וריד ועורק. רגע נכנעת, מרפה מן הכח, מבקשת לחדול, רגע אוספת כוחות וכמשחררת קשר מנסה לצאת מהסבך. והחוט גדל, רשת עוטפת, חונקת. הגוף ממשיך ומסתבך בין הקורים הנטווים. מבקשת לקבל את רע הגזרה או אולי להאט את הקצב. לחשוב הייטב ולאט היכן נמצא כל איבר, כיצד לשחרר את הגוף. אך הוא עומד שם ניצב, מביט בעין מסוכנת. שמונת רגליו זזות, וצעדיו מאיימים קדימה. אין זמן, חייבת לברוח בזה הרגע. עוד זמן מועט אהפוך לטרף. עוד זמן מועט הטורף ישתלט ויקח עימו את שארית השפיות. והחוט עודו גדל. ככל שהלחץ גובר, הוא מתארך. כל כוונת כניעה מגדילה את אורכו ומסבכת אותי בתוכו. מקור הרשת נראה רחוק לא מצליחה לעצור את השטף. מתקרבת להתחלה, ממששת את הקור לאורכו מגלגלת לכדי כדור וקצה החוט מוביל אלי לבפנים, לעומק מגלה כי קור העכביש בתוכו לכוד גופי נטווה ונרקם מתוכי

דנה יקרה, תודה על הזכות להציץ אל תוך עולמך בדרך כה פיוטית. המודעות ל"חד גדיא" שבתוכנו, לקיומם המשותף של הטורף וטרפו, יכולה להיות מייאשת ומלאת תקווה כאחד. שבוע טוב ותודה ליאת

דנה,את כותבת כל כך יפה. אהבתי. ממש אהבתי. לפעמים אנחנו מרגישים מסובכים לגמרי תרתי משמע :-), אבל את לפחות הצלחת להגיע למקור של הסיבוך והבנת מהיכן הוא נובע-מעצמך. זו כבר התחלה טובה. ליאור

האמת, ואל תגלה/י לאף אחד, כתבתי את הדבר הזה לפני כמעט שנתיים.. מדהים איך מצד אחד נראה שכלום לא השתנה ומצד שני נראה שכלום לא נשאר אותו הדבר :)