אובדן

כאב האובדן דבר שהולך ומתמעט עם הזמן. כלומר, מתרגלים לעובדה שמי שאיבדנו איננו כאן יותר ולאט לאט מתחילים להתרגל לחיים החדשים. אז בעצם, וכאן באה שאלתי, למה לעבור טיפול בנושא אובדן, אם הדבר נעלם מעצמו, אפילו אם זה משהו שונה אצל כל בן אדם. כלומר, יש כאלה שיתאבלו חודש ויעברו הלאה, ויש כאלה שמתאבלים שנתיים אבל בסוף חוזרים, בלית ברירה , לחיים הרגילים. אז האם יש צורך בטיפול באובדן? או פשוט לתת לזמן לעשות את שלו?

לדעתי, לפחות במקרים שבהם דווקא אנשים אינם מצליחים להתאבל, אלא נאחזים בעבר ולא עוזבים, ממאנים להאמין ללא הפסק; במקרים שבהם אין פרידה, כשדברים מעיבים על אורח, איכות החיים, התפקוד, בעיקר אם זה קורה בשקט בפנים והכאב לא פג, אלא, נבנה ומתעצם - יש מקום לשקול שיחות. שיחות, שיעזרו לעבד את הדברים. אבל... צריך גם לרצות ולשתף פעולה... וזה קשה, ממש בלתי אפשרי, כשמישהו כל-כך לא רוצה לעזוב... וכשזה כל-כך, כל-כך כואב. אובדן. אובדן של קשר. כשמשהו ממך מת :-( לא כל אחד חוזר לחיים איכשהו רגילים (ובכלל, הרי לעולם זה לא חוזר להיות מה שהיה פעם, גם את זה צריך לתפוס). לא כל אחד מצליח להתאבל, להיפרד, להאמין, לתפוס, לתת לכאב להישכך, ולפתוח מקום כדי להתחיל משהו חדש. להתחיל מחדש למרות הכל, למרות החור, על אף שחלק נגדע, גם אם לפעמים כלפי חוץ ועל פניו זה נראה ככה. לפעמים מתבשל שם משהו הרסני מבפנים. כמובן, שכל מקרה לגופו. תלוי בקשר, תלוי באופי האדם ובאישיותו. מטופלת ותיקה

שלום לילך, אני לא בטוחה שכאב האובדן הולך ומתמעט עם הזמן (ויתכן שיעניין אותך לקרוא את ההודעות הרבות שנכתבו בנושא זה ביממה האחרונה). בכל מקרה, פעמים רבות מדובר בתחושות כאב עזות ביותר, שטיפול טוב יכול לעזור להתמודד איתן. מעבר לכך, זוהי הזדמנות מצויינת לצטט שוב את המשפט האהוב עלי שכתב מאיר שלו: "הזמן עושה את שלו, אבל הוא לא עושה את שלנו"... ובפרשנות שלי: גם אם הזמן מקל על הכאב, יש לנו עדיין עבודה שאפשר לעשות... בברכה, אורנה