עוד שאלה

סליחה, אבל יש לי עוד שאלה. משהו מוזר קורה בטיפול. ברגע שאני יוצאת מהדלת אני שוכחת את רוב הדברים שנאמרים שם. ניסיתי אפילו כמה פעמים לחזור הביתה מיד ולרשום את הדברים, אבל נכשלתי. זכרתי מעט מאוד. דיברתי עם המטפלת והיא ניסתה שבכל פגישה נעשה תזכור למה שהיה, אבל רק היא נזכרת, אני מהנהנת בראשי.???? למה? למה אני מדחיקה הכל?

אנסה לעזור בינתיים...כמיטב הבנתי וניסיוני. זה בכלל לא נראה לי מוזר. ברוב המקרים, זהו ביטוי של חרדה גדולה, חרדה מהחשיפה, מזה שנוגעים בדברים כואבים, מזה שמנסים לשנות, מדבר לא מוכר, ועוד ועוד, בטח שמפחיד, והיא מאד צפוייה במקרים כאלה. לפעמים, יותר מידי לה לנפש לראות את הדברים האלה בחוץ כל כך מהר, ובוודאי שאת לא "אשמה" בזה. אם יש תחושה של "לחץ" ו"אשמה" בשטח, זה עשוי לעורר שאלות כמו זו הקודמת ששאלת. מה שכן, ממשיכים לטפל ולדבר גם אם החרדות הן מאד קשות ודברים נמחקים תוך שניות במהלך השיחה עצמה, והכל רק ניתק וניתק, ומה שצף - מייד שוקע ואת כאילו לא שם בכלל, כי, אף-על-פי-כן ולמרות הכל, למרות כל מערכות ההגנה, משהו מצליח להיכנס פנימה לעומק גם אם בכלל לא יודעים. כך שמשהו תמיד עובד. הדברים מעובדים עם הזמן וגם בשינה ובחלומות (גם אם לא זוכרים אותם...). בסופו של דבר החרדה הזו עשויה לפחות, את מרשה לעצמך להיחשף יותר ובקצב שלך, ולאט לאט גם זוכרת יותר, יודעת יותר עם הזמן (גם אם הוא ארוך) וזה בסדר. מה ששאלת מאד מתחבר ומתקשר (בעיניי) לשאלה הראשונה שלך :-) מטופלת ותיקה

שוב שלום שיר, לא מוזר בכלל, ומאוד מוכר... אני הייתי מנסה, לפחות כרגע, לוותר לעצמי על הצורך לזכור (מה כל-כך נורא בכך?). להפקיד את הזיכרון אצל המטפלת שלך (כך שהיא תזכור עבור שתיכן), נראה לי צעד משמעותי בכיוון עליו כתבנו בשאלה-תשובה הקודמת, כלומר בכיוון של התמסרות... תחשבי על זה? אורנה