יחסי מטפל-מטופל

שלום אורנה, אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל התחלנו לדבר על משהו בשבוע שעבר, והפנית אותי לאחת מתשובותיך, וביקשת שנמשיך את הסוגיה. אז הנה העתקתי לך (ליתר נוחיות, מה שהיה בינינו ותשובתי החדשה בעניין): היי פרח.. את בדיוק תיארת מה שאני בדיוק עושה למטפלת שלי. אבל אורנה, סליחה, אי אפשר להגיד למטפלת דבר כזה. קודם כל, כי היא תגיד שהיא תרצה שאני אדבר ואגיד לה מה הרגשתי באותו רגע. למה לי להסביר לה את הצורך שלי בה, כי אני ממילא עוד אחת אצלה, עוד מטופלת, ועוד שיחה, ועוד שעה, ועוד XXX ש"ח..... אי אפשר אבל מבחינתי, היא התמיכה והעזרה.... ושמיעת קולה עושה לי רק טוב. והרגשת הבטחון, שהיא עדיין שם. אשמח אם תתיחסי במיוחד להרגשה שבתור מטפלת את מרגישה כלפי המטופלים עוד אחת, ועוד מטופלת להיפך מהמטופלים שמתייחסים למטפלת כאחת והיחידה. זה הרגשה ממש לא נעימה. דינה שלום דינה, ההרגשה שאת מעלה מאוד כואבת - כאילו אין שום ייחוד לקשר הספציפי בין מטופלת מסויימת והמטפלת שלה. הדברים הם לא באמת כך. אני מציעה לך לקרוא כמה מהתשובות שכתבתי בליל שישי הקודם (למשל, תשובה שכותרתה יחסי מטפל-מטופל). אחרי שתקראי, אשמח אם נמשיך לדבר על הדברים. בברכה, אורנה שלום אורנה אני מקווה שאת התכוונת לתיאור הטיפול "כבועה" שבה נמצאים המטפלת והמטופלת. אני קראתי אז את התשובה שלך להדס, אבל בכל זאת, אפילו אם מנסים לעשות את הבועה הזאת "כאילו" אמיתית, או אם המטפלת הופכת "לכל אחד" עבור המטופלת (כמו שאת תיארת), עדיין יש את המחסום הזה, יש את העובדה שהיא זרה ותשאר זרה. את יודעת מה עוד, אני לא יודעת אם זה קורה לך, אני אפילו חושבת לפעמים שמטפל/ת צוחקים (כמו שלפעמים בוכים) בתוך תוכם על הדברים שאנו בתור מטפלים מספרים להם, או שהם מחכים לרגע שנצא מהדלת בכדי להגיד אווףףףףףף. כאילו, יש משהו לא אמיתי בקשר הזה, אפילו אם אני מרגישה שאיכפת לה, יש את החלק הטכני בענין (כסף, זמן, הגבלת זמן, הגבלת קשר..) ותמיד יש את המחסום הזה, וההרגשה הזאת תוקעת את הטיפול, במיוחד שלי.............. אני מקווה שהסברתי את עצמי יותר טוב עכשיו מחכה להתיחסותך!!!

שלום דינה, זוכרת, וטוב שהעלית שוב את הנושא הכל-כך חשוב הזה. תראי, אחד הדברים שכתבת ומאוד נשאר איתי, הוא התחושה שאת "ממילא עוד אחת אצלה", אבל בשבילך היא האחת והיחידה. אי הסימטריה שיש במצב הזה מעוררת בך כאב עז, שלרגעים הרגשתי אותו בלתי נסבל ממש. זו לא רק אי סימטריה מצערת, השתוקקות לכך שיהיה לך יותר ממנה, או השתוקקות למה שאי אפשר, זה ממש סוג של מוות (וסליחה אם אני משתמשת במילה קשה מדי). כאילו כל הטוב שיש בה ובטיפול לא שורד את דלת החדר, ומרגע שיצאת את נשארת כל-כך לבדך, ואפילו יותר לבדך ממקודם, כי כבר טעמת "מהמזון" המתוק שעכשיו אינו שלך... אני חושבת שאני (או היא) יכולות להגיד "עד מחר" שמטופלינו חשובים לנו, מעוררים בנו מחשבות ורגשות, שהכאב שלהם לא מצחיק אותנו, שיש מטופלים שמלווים אותנו חיים שלמים (בתוך נפשנו, לא כי הטיפול נמשך חיים שלמים...). כל זה לא משנה כרגע - כי בתוכך קיימת חווייה כל-כך ריקה וכל-כך סוערת, והיא ראוייה להד ולמענה. אני מרשה לעצמי לשער שזו אינה הפעם הראשונה בחייך בה את מרגישה כל-כך ננטשת. רואה את הטוב, ובו בזמן יודעת שהוא לא באמת שלך... אני לא יודעת איפה ומתי נפגעת כל-כך. הלוואי שתוכלי להשתמש בטיפול בדיוק בשביל זה - בשביל לגעת ברגשות האלה, ולזעוק אותם, ולראות אותה מחזיקה אותך ואותם באופן אחר ממה שהורגלת, ולנסות איתה עוד דברים. אני שולחת לך מכאן יד מושטת וברכת לילה טוב, אורנה

שוב זה מתקשר לנושאים שאני כל-כך עוסקת בהם. אני נושאת אותה הרגשה... זוועה של אי סימטריה ו... בטח שמדברים על זה, אבל עדיין לא מספיק מבינה ויש הרבה עבודה... אולי, אולי הרגשות העוצמתיים האלה מופעלים עד לקצה, משום שמטופלים כדוגמתי מצפים להרגיש מן חיבור קוסמי. כמו החיבור הראשוני הרגעי שמרגיש/ה תינוק/ת בזרועות אמא שלו/ה, שכמתחברים לשד פעם ראשונה. להרגיש את החיבור ההוא. תמיד. גם בטיפול. גם בכל מקום אחר, בכל קשר אחר. ובכן, להרגיש כאילו יש חיבור מושלם, אין נפרדות. מיזוג מושלם... התערבבות ללא גבולות בכלל... הכל... או לא כלום. ציפיות שמיימיות. אנשים לוקחים סמים כדי לדמות הרגשה "שמיימית" כזו, וכנראה שגם בחוויה של אורגזמה יש לנו את זה לרגע. אבל ההתערבבות הזו האינסופית והתמידית (כמו זו שבפנטזיה) מסוכנת מאד. אם אנו ללא גבולות אנו גם פרוצים.. פרוצות...:-((( ננטשת מחד, נפרצת עד אימה מאידך... השתוקקות איומה להתקרב אל מול חרדת התערבבות קיצונית, מול חרדת ניתוק. להתקרב - כן, אבל להישאר נפרדים. עם גבולות. לך ולאחר. להרגיש נפרדות אבל גם חלק ממשהו, ומשהו טוב גם נשאר שם בפנים ממנו. כשנפרדים. איך עושים את זה? באמת יכול להיות שהמטפל (או כל מישהו אחר בכל סיטואציה אחרת) שמח בפרידה. כלומר, במקרה של הטיפול שמח כשיוצאים מהחדר, ולאו דווקא בגלל שהיינו בלתי נסבלים, אלא כי עכשיו יש לו מקום וזמן גם לדברים אחרים משלו. מטופלים אחרים, המשפחה שלו, העבודה האחרת שלו, חברים... והוא חייב את זה, הוא חייב לשמור על עצמו, כי אחרת, אם יקריב עצמו טוטאלית (כמו שאני מכירה מחיי שלי) הוא ייגמר ולא יוכל להשקיע את משאביו הנפשיים לכלום. גם לטיפול בי... אבל.. הדברים נתפסים בפנים כמו תינוקת בת יומה, שמבקשת לקבל הכל ללא שום תמורה מצידה. כמו בהתחלה התחלה. והאמת היא, שגם במציאות של כולם, כולם בעולם, הדברים האלה משתנים מהר מאד. באיזה שלב כל הורה כבר מצפה שהתינוק שלו יאכל, יחייך, יגדלו לו שיניים, יישב, ילך, יעשה קקי... ויש אכזבות. אמנם אכזבות קטנות, אבל עדיין אוהבים וקשורים ונותנים ולוקחים. מבלי להשמיד עד עפר. יש עולמות כאלה. והוא... המטפל, כל-כך בריא, ובין לבין (בין הפגישות) מצליח לקחת לעצמו את הטוב ממני (אין לי מושג איך ומה הוא מצליח למצוא), ואני, ההיפך הגמור... אני חייבת להשאיר את הרע בפנים, למצות את הרע ולהעצים אותו למימדים מפלצתיים, כי רק ככה אני יכולה (עדיין) להרגיש שיש קשר... (וזה בהמשך אסוציאטיבי ישיר להודעתיי הקודמות... עוד מנגנון הרס-קשר וכו' וכו') מי מבין בכלל... קצת הוספתי מהגיגיי מטופלת ותיקה