שיתוף

ליאת יקרה, פורום יקר, אני מציפה היום. הגעתי הביתה לפני זמן קצר ושמעתי מפי אמי שחווה - הקוסמטיקאית שלי מזה שנים - נפטרה. נשמע לכם הזוי לבכות על קוסמטיקאית? אני מכירה אותה עוד מהשעווה הראשונה: אשה גדולה, גבוהה, עם תווי פנים גדולים במיוחד, כפות ידיים גדולות, מחוות גדולות, גסות ומלבבות. היא נהגה לצחוק ולדחוף אותי קלות אגב צחוק; לפעמים כאב לי - אבל כמה הנאה היתה כרוכה בזה, וכמה אהבתי אותה... אהבתי את הפשטות החמימה שלה, את הרגש שמובע לא במילים, אלא דרך הידיים, ודרך עצמת הקול וההתנגנות שלו. אהבתי את הסיפורים הקטנים שלה על אנשים; היתה בהם ביקורת מהולה בהומור; תמיד היה נדמה לי שזו ביקורת מלטפת. ואני זוכרת אותה בכל מיני מצבים - תמונות קצרות שמתרוצצות בראשי (סליחה שאני מלאה אתכם): חווה קוראת עיתון עם ספל קפה ביד, מלקקת אצבע גדולה לפני שהיא מעבירה דף; חווה עושה פאוזה קטנה כשקצת כואב לי מהשעווה - עוצרת בשבילי את הזמן ואת הכאב; חווה מספרת באהבה על אמא שלה, על הילדות, על ריחות של עצי פרי שהיו בגינת הבית, על חצאיות המיני שנהגה ללבוש גם כשהיתה שמנה מאד, על המשלשלים הרבים שלקחה כל חייה כדי להיות רזה, על המפקד האהוב בצבא; חווה מאושרת ופורחת אחרי שסוף סוף היה לה מישהו; ואחר כך לא היה...; חווה רכונה על הכיור בקיטון הקטן שלה וגבה נרעד - בוכה (זה היה באפיזודה השניה של הסרטן), הודפת אותי כשאני מבקשת לגעת; חווה משרכת רגליה במדרגות הצרות המובילות לחדרה, מתקשה כל כך לשאת את עצמה אחרי מספר שבועות בבית חולים ובבית, ואני עולה אחריה - משתנקת מהחולשה הניכרת ומהבגידה של גוף שנראה לכאורה כל כך מבוסס; חווה שהופכת בהדרגה למרירה יותר ויותר - מכאיבה לי בתנועותיה, מתנקמת בי על עולם מר, לא צוחקת עוד... ואחר כך היתה הטבה. היא היתה בסדר. חזרה לעצמה. כמעט שנה להערכתי. ובשבוע האחרון - כך סיפרו (לא ידעתי, לא ראיתי אותה הרבה זמן) - בום. בית חולים. נפטרה. איך אפשר לעכל כזה דבר? יש עוד הרבה לכתוב אבל ניצלתי עד תום את הכותל הזה. למי שהקשיב- תודה. זה עזר. נויה

נויה יקרה, התיאור שלך מקסים...גם חווה נשמעת מקסימה...המקרה הקטן הזה שלך (כמובן שהוא לא קטן אלא רק באופן יחסי) רק מוכיח כמה אנו מצווים,כן מצווים!,לנצל כל רגע בחיים עד תום,להנות מיקירינו ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. יהי זכרה ברוך.

נויה, לא הזוי בכלל לבכות על קוסמטיקאית. בתיאור הכל-כך מוחשי וציורי שלך, הצלחת להעביר מצוין מי זאת חווה ומה ו*כמה*, היא היתה בשבילך. גם אני נעצבתי. ואני בכלל לא הכרתי אותה. לא הזוי בכלל. יעלה

נויה יקרה, חנה סנש כתבה באחד משיריה - "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה, רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם". צר לי על חווה שלך, שהסתלקה מן העולם בכאב, ונעים לי לדעת שזכתה - שלא בטובתה - במוניטין שכזה, כאן אצלנו. בכל פעם מחדש, מרגש לגלות, עד כמה סמוכים מעגלי חיינו לאלה של האחרים. איכשהו, חווה - דווקא בלכתה - מזכירה לי את אסירות התודה על הזכות לגעת, לפעמים גם לרגע קט, בנפשו של אדם אחר. יהי זכרה ברוך.