דאגה

כל אחד מתעסק עם הבלגנים שלו ופה בלגן שם בלגן וקלחת ואני בשקט שלי כשכבר משהו מצליח להרגיש אי שם לעתים רחוקות דואגת לקשר עם האיש היחיד שמדבר איתי מזה שנים. האיש היחיד שמנסה עדיין להושיט יד, להקשיב, להיות שם. כבר לא ניתן להציל ממני, אני לא צעירה, אבל... האיש שמקדיש והקדיש כל כך הרבה חולה כבר זמן מה, ויש לכך משמעות כבדה מאד (אף כבדה משתוכלו לדמיין) נוכח דברים שקרו ועברו ברוב שנותיי. זה כל מה שמעניין אותי עכשיו. זהו. רציתי לרשום את זה איפשהו. ובבקשה בלי ניתוחים, אני מכירה את העניינים מאד מאד לעומקם. אבל רק רציתי לרשום. מטופלת ותיקה (שכמעט ואינה רושמת כאן)

שלום לך מטופלת ותיקה, תמיד כשמישהו מעיז וכותב כאן בפעם הראשונה, או בניגוד להרגלו, זה ממלא אותי שמחה והתרגשות מיוחדת. מבחינתי זו הבעת אמון קטנה ויקרה, כמו אבן-חן. אז מבעד לקולות הרמים שנשמעים כאן לאחרונה, אנחנו קשובים גם לדברים שנאמרים בשקט. הדברים שלך, שאכן נאמרו בשקט, כאילו בשוליים, הצליחו לטלטל אותי, לרגש, ולהעציב מאד. לפעמים אפשר להתפוצץ מול מה שנראה כמו תעתוע אכזרי של הגורל. מול אי הצדק. הדריכות הזו, שלך, המחשבות הממשיכות לטרוד את מנוחתך, הדאגה העצומה, עוברות כולן בשורה הקצרה ההיא, במרכז. תודה על השיתוף. אשמח אם תמשיכי לקחת חלק כמשתתפת בפורום שלנו, במינון המתאים לך. ליאת

בשורה מה אבשר - הפנטזיות האיומות הספציפיות האלה שלי עדיין לא התגשמו... ו... איש השיחות שלי חזר לעצמו... הוא היה חולה מאד... חור פתאומי ומבהיל של הרבה מאד פגישות נפער... עכשיו יש לנו לפחות שנה על מה לדבר... אם רק, אם רק הכל יהיה כשורה. הנה בשורה טובה, אך עדיין פוחדת פחד מוות... נראה מה יהיה באמת תודה על תשומת הלב החמה למרות הקושי העצום שלי, אני מקווה שזה בסדר לנצל את הפורומים לפעמים... בעתים קשות וגם נוחות. נלחץ על "שלח"? קליק... מטופלת ותיקה