???

היי. המטפלת שלי נורא נחמדה אלי, איכפת לה ממני.... אבל הבעיה אצלי שאני לא מצליחה להתמסר אליה, לתת בה (כמו גם לא באחרים) את כל האמון הדרוש בכדי להתקדם הלאה. ככל שהיא מנסה, ככל שאני דוחפת אותה רחוק...מצטערת על זה, חוזרת אליה, מבטיחה, עובדת איתה עוד קצת, אבל תמיד ברגעי השיא אני מוותרת, בורחת, מפחדת, שותקת. עד כמה אפשר להמשיך כך?? (כבר דיברנו על חוסר האמון שיש לי לגבי אחרים, הפחד שלי בלהתמסר, הפחד שלי מנטישה, ומתלות, אבל הכל נשאר דיבורים, אינני מצליחה לעשות עם זה שום דבר)

שלום שרון, אנשים נוטים להפחית בערכם של דיבורים ותובנות. את אומרת בנימה של ייאוש, "על הכל כבר דיברנו". בעבודה הטיפולית, פעולות והתנהגויות 'אוטומטיות' מקבלות המשגה חדשה (כן. באמצעות דיבור, דיבור, ועוד דיבור). פתאום זה כבר לא "מטפלת לא מקצועית", "אישה נוטשת", או "אני שמחרבת כל קשר" - אלא הבנה שיש כאן דברים שמעבר. היכולת להישאר שם, על אף...ולמרות... היא התקדמות גדולה. נסי, לשם שינוי, להניח לצורך "לעשות עם זה משהו", ורק להיות. להקשיב לפחד להינטש, לפחד להתמסר, לעשות לו מקום, ולא למהר לטשטש אותו בעשייה. בהצלחה ליאת

סליחה שאני מתפרצת לכן... ליאת לצערי (עדיין) אינני מבינה כיצד באמצעות דיבור. ומדוע לא לעשות עם זה משהו? בכל זאת אני מנסה...להפסיד אני לא יכולה (מקסימום אלפי שקלים:)