...אורנה

אני מקוה שאת זוכרת אותי.מהמיילים...החלטתי להפסיק לנג'ס לך שם, ולחזור לכאן,המקום שבו גיליתי אותך,וראיתי דרך התשובות שלך לאחרים, שיש עם מי לדבר.... יש טוב ורע.הטוב הוא, שמסתבר שאנשים שורדים גם במלחמות הפנימיות הקשות ביותר, מתקיימים בכאב,אבל מתקיימים.אולי בגלל איזו תקוה שבסוף הכאב מחכה האושר,או לפחות שלוה. והרע, זה בעצם אותו דבר. רציתי לספר לך,בכל אופן,שנעזרתי בך מאד וגם עשיתי מה שהמלצת לי.אני ממתינה שיוקל..אבל בנתיים אני אבודה ופוחדת.מיואשת ועצובה.ומתגעגעת למיילים שלך.

ויק יקרה, מה שכתבת מאוד נוגע בי. מעניין איך היום כל מיני הודעות בפורום מתחברות בדיוק אל הדבר שאני עסוקה בו: אהבה וגבולות מיטיבים, ואיך שומרים על המטופל, ואיך שורדים את הזמנים בהם מאכזבים אותו, ואיך נשארים ביחד בנגיעה אמיתית, למרות (ואולי בגלל) הכל... וודאי שאת זכורה ושמורה בתוכי. אני מאוד מכבדת את הרעיון שבטאת בדבר התקיימות עם הכאב, לפחות לפרקי זמן מסויימים. הלוואי שיוקל... שלך, אורנה