עוד פעם

שלום לך ליאת, חזרתי עוד פעם לכתוב לך....כי עוד פעם ברחתי (ניסיתי) לברוח באמצע הפגישה. פשוט הלכתי עם מצב רוח ממש על הפנים, ולא היה לי נעים לבטל, אז לא הצלחתי להחזיק את עצמי שם. משהו הציק לי, ולא רציתי לשתף אותה, וכל ניסיון שלה לפתוח נושא, התקבל באי רצון שלי לדבר עליו. עד שביקשתי לקום וללכת. ואז....היא אמרה שהיא לא יודעת מה לעשות איתי ועם כל ההתנגדויות שלי, שכל הכלים שלה נגמרים , אולי אני לא מתאימה לטיפול דנמי, אולי אני כן רק אם אני ארשה לה להתקרב ואעזור לה שתעזור לי.....שאני אתן בה אימון אני נורא נפגעתי, הרגשתי שגם היא נוטשת אותי כמו האחרים.... אני לא יודעת אם לעזוב אותה ולא לחזור אפילו להיפרד.... או לחזור ולהגיד שהבריחות הם דרך להראות עד כמה קשה וכואב לי באותו יום. .. מה לעשות???

אני לא יודעת עד כמה עוזר שאחרים חולקים את החוויות הדומות שלהם אבל בכל זאת. הייתי באותו מקום כמוך. שתיקות דוקא במקומות שהכי קשה. לא יכולתי להעזר. בסופו של דבר עזבתי (אחרי למעלה משנה וחצי). אני עדיין מתקשה להשתחרר ממנה, מהסיטואציה וזה לא פשוט. אני כל כך מבינה את האמירה שלך על הנטשות. מגיע לך שהיא תלחם יותר עליך. אני חושבת שטוב תעשי אם תחזרי ותאמרי לה שהיה לך קשה ולכן לא יכולת לדבר. אני חושבת שאת מתנסחת בכתב בקלות רבה יותר אז אולי תכתבי לה כפי שאת כותבת לליאת. אני נשמעת לעצמי אומרת "אני" "אני" אבל המצוקה שלך כל כך מדברת אלי שמאוד בא לי לחלוק איתך את מה ש*אני* עשיתי. בהמלצת אנשים טובים התחלתי טיפול אצל תרפיסטית באמנות. הייתי רק במספר פגישות אבל הכל יותר נוח. הלחץ מהדיבור קטן. הדינמיקה המסורתית של לשבת זו מול זו ולדבר קיימת אבל במינון נמוך הרבה יותר. לי זה עשה טוב. והכי חשוב היא ביקשה שאכתוב ואני כותבת וזה ממש עוזר. אפילו ברמה רדודה של להוציא את הדברים מבלי להתייחס אליהם כלל. אל תתיסרי. מגיע לך שלא להנטש. גם מטפלת דינמית יכולה לגלות יצירתיות ולאפשר לך מרחב ביטוי "אחר" ואם היא לא יכולה קחי את אחריות ותחפשי טיפול שיתן לך יכולת להתבטא בדרך אחרת (כתיבה, תנועה, אמנות,דרמה). טל

א.פ.ס.ח יקרה מוכרת לי ההרגשה שכולם נוטשים שכולם עוזבים ברגעים הקשים כשאת הכי זקוקה להכלה והבנה את מרגישה שאת לא מקבלת את זה ,שלא מספיק רואים אותך כראוי וזה קשה עלייך. אולי תדברי על התחושות האלה עם המטפלת שלך? זה יכול מאוד לעזור לך. כי אולי התחושות שהיא נוטשת אותך ושאחרים נוטשים אותך הן רק *שלך*. את יכולה להציע למטפלת שלך להביא לה חומר כתוב, כי אני רואה שבכתב את יודעת לבטא את רגשותייך האמיתיים. בהצלחה רבה

שלום לך, התשובות שקיבלת מטל ו'אני' טובות ומרגשות, וקשה לי להוסיף עליהן משהו חכם נוסף. נדמה לי שלעזוב ולא לחזור גם לפרידה זה לא רעיון טוב בכל מקרה. לעומת זאת, הרעיון של כתיבה מדבר אלי הרבה יותר. אולי תדפיסי לה את התכתובת הקטנה הזו, ותראי מה יקרה? עד המפגש הבא, תוכלי לחשוב האם יש דרך נוספת לספר את סיפור חייך, ולהמשיג אותו במונחים חדשים בהם את ו/או האחרים מקבלים תפקיד אחר, המניע את העלילה במקצב שונה, ואולי גם בכיוונים שונים. כאשר בסיפור שלך את תמיד הקרבן הננטש ע"י האחרים, מרחב הפעולה שלך מאד מצומצם. האם תוכלי להחליט על יצירת מרחב קיום אחר, בלתי מוגבל, בו תוכלי לתת דרור לכוחות ולכישורים שלך, למשאלות, ולדחף לנוע קדימה? המשיכי לספר לנו. אני סקרנית ליאת

היי ליאת.תודה לך ולכל מי שהגיב... אז זה מה שקרה. השארתי לה הודעה ושאלתי אותה אם זו הייתה דרך להגיד לי שזהו זה, או להיפרד ממני בהדרגתייות. כי זה מה שהבנתי מהדרך שהיא ניסחה את דבריה. ואמרתי לה שהבריחות שלי מהחדר, הם דרך להעביר לה את המסר "נורא כואב לי".. היא השיבה ש"בכלל לא"... (שלא התכוונה להיפרד ממני או להכין אותי לזה). וזו הייתה התשובה היחידה שקיבלתי!! אני עדיין מרגישה פגועה, ואני לא יודעת אם לבקש להיפגש עוד פעם השבוע בכדי לברר את העניינם או לתת לעצמי להירגע, או לא ללכת אליה בכלל. זה ממש קשה להתחיל בטיפול בלי לנסות אחרים, כי לפעמים אני מרגישה אולי היא לא מבינה אותי? אולי היא לא מחוברת אלי, אבל מנסה??? מה את אומרת? ואיך היית נוהגת עם מטופלת כמוני? אשמח אם תעני בכנות ובפירוט? בכבוד רב א.פ.ס.ח