התמוטטות שאחרי טיפול

מאז הפגישה האחרונה עם המטפלת שהיתה בצהרים המצב רוח על הרצפה.לא מצליחה להכיל את הכאב.מרגישה שעוד רגע, ואתפוצץ.יש פגישות שאני שותקת שתיקה ארוכה כי לא מצליחה להגיד כלום ואני מתכנסת לי בעצמי ויש פגישות שאני מגיעה אליהן טוענה רגשית ושופכת ה-כ-ל. היום היתה דוגמה לפגישה כזו. נראה לי שאמרתי יותר מידי.... ולא הייתי מוכנה לזה.... ועכשיו היא יודעת דברים שהיא *לא* היתה אמורה לדעת בשלב הזה, והכל מרגיש לי נורא גלוי , ועכשיו כשהכל פתאום גלוי בפניה מרגישה לא נקייה בכלל. ושואלת את עצמי מה היא חושבת עליי... בטח שלא מחשבות חיוביות... וקשה לי עם זה... יושב לו גוש בנשמה ולוחץ לי בחזה ומרגישה עוד רגע ואתפוצץ. מיום ליום החיים הולכים ונהיים קשים עליי. רגע מתרוממת ... רגע נופלת... מתרוממת .... ושוב נופלת ומאותן נפילות כל כך קשה לעלות מעלה. מתפללת שמחר יהיה יום נטול מועקות,נטול כאבים כי אחרי הכל מגיע לי(אהמ... מגיע לי?!?!...) לראות אור בעיניים ולהנות מכל הטוב שהחיים מציעים לי והם מציעים לי (טפו טפו טפו בן פורת יוסף ישתבח שמו לעד) וקשה לי לקחת מהטוב שבחיים. כנראה שהתרגלתי כבר לרע ואני לא יודעת להעריך טוב. תודה על ההקשבה. :- (((((

שלום עצובית, ראשית, אקווה שהיום את כבר קצת פחות עצובית, ושאת פחות 'מתפוצצת' מכאב. ואם כבר מדברים על להתפוצץ, קשה להימנע מהאסוציאציה הידועה של כיב דלקתי שחייב להתנקז איכשהו, כדי לא להרעיל את הגוף כולו. אתמול חשפת בפני המטפלת שלך תכנים חדשים, ששכבו בבטן כל כך הרבה זמן, וגרמו לאותו זיהום פנימי לא רצוי. המפגש המחודש עם התכנים הללו, גורם לך להרגיש לא נקייה, נבוכה, מול המטפלת שלך. תחושות אלה, יכולות להיות הד רחוק לחוויות מוקדמות יותר, בהן הרגשת שמוטב לשתוק ולהשתיק, אולי כי מישהו ייפגע, יפסיק לאהוב אותך, יזדהם בעל כורחו. חוויות אלה, המתעוררות עכשיו בעוצמה רבה ראויות להתבוננות מחודשת, מן המקום של 'מגיע לי טוב'. מהמקום של 'החיים דווקא מציעים לי', מגיעה גם המשאלה להתנקות, להפוך קלה יותר, נחושה, ואהובה - למרות, ואולי בגלל, כל מה שעברת. איזה מזל שלפעמים הבטן מכוונת אותנו, ולא הראש. כל הכבוד על זה שבחרת להתפוצץ אתמול, ולהניח את כל המועקה הזאת גלויה לאור היום. כבר למדנו שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, והידידותי מכולם. שולחת לך חיבוק ליאת