מתלבטת

שלום ליאת, אני נמצאת בטפול כשנה וחצי. היום, יותר מתמיד, הטיפול מהווה עבורי תמיכה נפשית בלבד. מקום בו אני יכולה להגיד כל דבר בלי שישפטו אותי או יבקרו אותי. מקום בו אני יכולה להרגיש שמזדהים עם הכאב והקושי שלי (לפעמים זה גם יכול לעצבן..) מקום בו אני יכולה להגיד את מה שאי אפשר להגיד לאחרים. מבחינתי, הטיפול לא יכול להפוך את החיים שלי לטובים יותר, לא יכול לגרום לי לקום בבוקר עם מצב רוח טוב, עם חשק לדברים, תחושה של משמעות, עם כוח פנימי ומוטיבציה לעשייה ,לשינוי להגשמה וכד' מצבי הכלכלי מאפשר טיפול מוזל של קופ"ח על ידי הגדלת המינוס בהדרגה ...... מצבי הנפשי מתנדנד לו בין ימים קשים - מאוד לימים פחות קשים ולפעמים ימים סבירים. חוסר רצון לעבוד, קושי רב בתפקוד בעבודה,תיפקוד מינימלי בכל התחומים, ניתוק קשרים חברתיים, ושיעמום מאפיינים מאוד את רוב הזמן . המחשבה על הפסקת הטיפול לא עושה לי תחושה טובה כי אז אשאר לגמרי לבד, אך למרות זאת אני חושבת על זה רבות, אני רוצה להפסיק את הטיפול כי מה הטעם בלהגיע לפגישה,לדבר בכוח כדי לא לשתוק,להתענות מזה וגם לשלם ?? במהלך השנה וחצי, הטפול הופסק פעמיים כאשר הרגשתי טוב. לאחר חודש וחצי בערך, חזרתי לטפול כי ההרגשה הטובה לא החזיקה מעמד והיה לי קשה. אולי אני צריכה ללמוד להסתדר לבד ? איך עושים זאת? מה דעתך ?

ליאורה יקרה, הדילמה שאת מציגה מוכרת. בדר"כ אנשים מגיעים לטיפול עם סימפטומטולוגיה מובחנת, הגורמת מידה נכבדה של סבל וצורך עז בהבראה ושינוי. לפעמים המטופל אינו מצליח לשרטט מוקד מצוקה ברור, ורק במהלך הפגישות מתברר המקור לתחושת אי הנחת. עם זאת, יותר ויותר אנשים מתייחסים היום לטיפול כאל סוג של "תחזוקה נפשית" לגיטימית, מתוך השלמה שלא בהכרח יתחולל שינוי דרמטי בחייהם. סיוע נפשי מהסוג שאת מתארת יכול להיות הצלה של ממש לאנשים מסוימים, ויכול להיות לוקסוס יקר ולא הכרחי עבור אחרים. אישית, אני מאמינה שתמיד אפשר להסתדר לבד אם אין ברירה. הכל עניין של השקפה, סדרי עדיפויות ובחירה אישית. מקווה שתצליחי לזהות נכון את הצרכים האקטואליים שלך, ולפעול בהתאם. בהצלחה ליאת