שוב התלות במטפלת

לליאת שלום כאחת שסובלת כבר מספר רב של שנים מתופעת התלות במטפלת, אובססיה, מחשבות טורדניות,ומעל הכל פשוט באמת אוהבת אותה. ולפני שאת עונה לי, כן, דיברנו על זה רבות היא יודעת ומבינה היא גם מחבבת אותי, כמובן לא כמו שהייתי רוצה (שהרגשות יהיו הדדים) היא אמפתית וקשובה לי אך אין לה פתרון לצאת מהמצב. אולי רק טיפול תרופתי שאני מאוד מתנגדת אליו. אני מודעת לכך שזה נובע גם מהריקנות בחיי, למרות שאני נשואה עם ילדים. כבר מזמן שאנחנו במבוי סתום ללא תקווה. הסבל מאוד קשה וגורם גם לדיכאון. אני כמובן מאוד מזדהה עם כל הבנות שכבר כתבו על כך בפורום זה, (ניבה יקרה לאן נעלמת את מאוד חסרה לי) כמובן שאין פתרון קסם, בדרך כלל אומרים שזה יעבור עם הזמן, אצלי זה כבר כמעט 8 שנים! האם תוכלי לכתוב לי מניסיונך ליאת? אני מאוד מעריכה את תשובותייך המלומדות, נראה לי שגם בך הייתי מתאהבת בקלות... תודה, גוני.

היום אורנה במשמרת ולא ליאת... וגם באורנה היית מתאהבת ממש בקלות... אורנה, איך יכול להיות שיש לכם מקום לכולם, לכל המטופלים?

שלום RN, כשקראתי את שאלתך חייכתי לרגע, ותהיתי איך יש לך מקום בתוכך לאימא ולאבא, לאהובים/אהובות, לאחים ואחיות, לחברי ילדות ולחברי בגרות, למורי דרך, למורים ליוגה, לפסיכולוג הראשון ולפסיכולוגית השנייה... אני חושבת שיש בתוכנו המון מקום, שבונה ויוצר את עצמו ומשתנה ומתהווה כל הזמן, והוא מעט אחר עבור כל אחד (קצת כמו שמרגישים כשיש כמה ילדים, וכל אחד אהוב בדרכו). משהו כזה... תודה, אורנה

שלום גוני, היום התשובה תהיה באמת ממני, ואם תרצי תפני שוב לליאת ביום שני. על חלק מהדברים שאני עומדת לכתוב לך כבר "דיברנו", אבל אני מקווה שהם ישפכו אור מסויים או יעוררו מחשבות נוספות... הסיטואציה הטיפולית באמת מזמינה את המטופל להיות עם המטפל ב"סימולציה" למשהו מלא עוצמה - לפעמים משהו ששייך לקשר הורה-ילד, לפעמים משהו ששייך למרחבים של אהבה בוגרת, ובדרך-כלל מין ערבובייה של שני אלה ועוד. כשהטיפול טוב, זה מסובך וחי ובועט ואמיתי... ברגעים כאלה, קשה לנו לראות שהטיפול מאפשר לכל הדרמה העזה הזו להתקיים, דווקא בגלל תנאיי היסוד שלו. אחד מהם הוא שבתוך המרחב הטיפולי אפשר לומר הכל ולשחק עם כל המחשבות (ולכן בטיפול אני יכולה להיות אמא ואבא ואהובה ישנה ואהובה עתידית), אבל זה לא אומר שהדברים מתקיימים כפשוטם במציאות שמחוץ לחדר הטיפול. זה מין "מרחב ביניים" שכזה, מרחב בין מה שאפשרי "בפנים" ומה שאפשרי "בחוץ", בין המציאות הנפשית-הפרטית והמציאות המשותפת, ביני לביני וביני לבינה... מסובך? בהחלט. עדין וענוג ומסובך. ואני יודעת שלפעמים זה נחווה גם מרגיז ומקומם, שהטיפול מאפשר למשהו רגשי להתהוות, דווקא בגלל שהמשהו הזה לא יתקיים לעולם במציאות החיצונית. לי זה נשמע לפעמים כמו "החיים" עצמם, יותר נכון - כמו הקונפליקט הכי עתיק של החיים שלנו... ההשתוקקות למה שאי אפשר, הוויתור הקיומי של כולנו על מה ששלם ומכיל-כל. מהדהד משהו? נשמע מוכר? אורנה

אורנה לילה טוב אכן מעורר מחשבות רבות, בגלל המצב שנקלעתי אליו, היחס שלי למטפלת הוא מאוד אמביולנטי מצד אחד אוהבת אותה אהבת נפש (אותה באמת כי אני כבר מכירה אותה מכל הצדדים ולא רק מהצד הטיפולי) ומצד שני גם נורא כועסת ומתוסכלת. היא נותנת לי את ההרגשה שאני באמת חשובה לה, ואכפת לה ממני. אבל אני לא יכולה להשלים שזה רק עד גבול מסויים. מצד אחד בזכותה אני ממשיכה לחיות, אבל גם לא יכולה להמשיך לסבול. הכי מציק לי שפתאום באמצע החיים גיליתי כמה שאני פטתית וחסרת אונים. כל כך קשה לי ההתמודדות הזו, עד כדי מחשבות אובדניות (את זה עוד לא סיפרתי לה). הטיפול גרם לי לעוצמה אדירה של פרץ רגשות שמעולם לא חוויתי בעבר, אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לי.באתי עם בעיה אחת ונכנסתי לבעיה הרבה יותר גדולה וכואבת. אני לא מצליחה להשלים עם המצב, לא יכולה להתגבר ולהמשיך הלאה. אורנה, האם תוכלי לעזור לי?