עצבנות

אני לא יודעת. אניהולכת לשם ופשוט מתעצבנת עליה. כל דבר שהיא אומרת אני מתעצבנת, או עונה שאני לא יודעת. כל פתח או דרך שהיא תנסה להתקרב אלי, אני דוחפת אותה רחוק כמה שאפשר. בחוץ, אני עליזה (פחות ויותר), מנסה לשדר "טוב לי בחיים". אצלה, זה שונה, אני פוחדת, חרדה, מחכה לשאלה ולזו שאחריה, שבהם היא תפלוש לחיי, לפרטי פרטים. אני יוצאת, ועוד פעם אני עצבנית למה זה הסתיים. מה קורה לי? למה? האם זו רק אני? מתי אני אתייחס אליה כאדם שרוצה לעזור לי? הלכתי אליה בעצמי, ואני יודעת שאכפת לה ממני, והיא אומרת לי שלא תוותר עלי, ואני ממשיכה בזה??!!!! PLEASE HELP ME

שלום דנה, נדמה לי שקצת כמו אצל MR BLUE, גם את משתמשת בנו כדי לנסח לעצמך מחשבות ותהיות לגבי עצמך ולגבי הטיפול. איני יודעת איזו עזרה את צריכה ממני כרגע. את בתוך הטנגו הזה של "שניים קדימה, צעד אחורה". המשחק הזה הוא, כנראה, סיפור חייך, השב ומשתחזר שבוע אחרי שבוע, במאמץ-על. לפעמים אנחנו זועמים על מי שטוב אלינו, על מי שממיס בטוב לבו את חומת הקרח שבנינו סביב עצמנו, את מי שמרסק בנדיבותו את התיאוריות הישנות שלנו על בני האדם ועל העולם. אל תוותרי ליאת