סוגיית טיפול

שלום ליאת, האם אכן בטיפול פסיכולוגי עלי להעלות את כל שעובר ב'זרם התודעה' - לדבר באורח ספונטני מבלי לסנן את התכנים ומבלי לסגל את דברי למגבלות הטיפול ולמגבלות של קשר ספציפי בין שני אנשים שתחום ע"י כללים מסויימים? אני חשה שהחוזה הזה, או מוטב - התביעה הזו - יש בה תרמית קלה. יתכן שאצל אנשים אחרים צריך לשקוד על גבולות הביטוי או על ריסון של אורח הביטוי, אבל אצלי אחת הסוגיות המרכזיות בטיפול (הארוך כבר) נוגעת בהתרה של השליטה על מוצא פי, בזרימה חפשית יותר מן התודעה אל הביטוי. התרמית שדיברתי עליה הינה אותו אזור אפור שבו גם אני צד פעיל שצופה בתגובות המטפלת שלי. ולעיתים (מה לעשות??) 'מתפלק' לה רמז מעולמותיה הפנימיים, הרגשיים. אין כוונתי לאיזשהוא פרט עובדתי אודותיה או לרגש הנוגע אלי/אלינו, אלא לרמיזה - במבט, בהיסוס, בטון הקול - שעשויה להסגיר משהו משלה. את התחום ה'אסור' הזה אני מכירה מאז ומעולם: "תעצמי עיניים" (כך אמרו לי תמיד), "תפסיקי לראות", "תתעלמי", או במילים אחרות - "לשם אסור לחדור, כי אנו עצמינו (ההורים ושות') אוטמים בפנינו את הפתח לשם"... על זה (!) אפשר לדבר בטיפול. את זה אי אפשר לשחזר בטיפול (כי ה'שלה' הוא שלה – אני לא אמורה לראות אותו, כל שכן להתבונן בו).. בפגישתנו האחרונה, לאחר שמחציתה בוזבזה על חנטרושי שכל בשביל למסך את הרושם שהשאירה בי תגובה מסויימת שלה מתחילת הפגישה (אני זו שניסתה למסך) שאלתי אותה בכל זאת על אותה תגובה. העזתי... ושאלתי - בלי כוונה או עם כוונה - באופן הנוקב ביותר, בניסוח שלא מאפשר לעקוף אותו ולהחזיר אותו אלי. אני מרגישה שעשיתי זאת ברגל גסה, שערערתי אותה לזמן מה. שלקח לה זמן להתעשת; אני מרגישה אשמה נוראית, עצב כבד; כואב לי שקשה לה, אם קשה לה (כי כמובן שהכל כאן מורכב מהנחות שלי). אני מרגישה שהכנסתי אותנו למבוי סתום, למקום ששתינו נעות בו באי נוחות בולטת, ואף על פי שבזמנו היא שרדה היטב את מתקפות הכעס/מרמור שלי, אינני יודעת אם היא תוכל לעבור בשלום מגמה מעין זו שהבאתי בפעם שעברה. האינסטינקט שלי הוא לסגת, להתנצל, ולבקש *סליחה* בתחינה כמעט - סליחה ענקית. ברור – אנחנו צריכות עוד לדבר על זה. אבל עד איפה לדבר על זה? שוב, כתמיד, עד אלי: מה זה מעורר *בי*? אילו סוגיות זה מעלה *אצלי*? ומה איתה?? תמיד ישאר אותו מרווח שבו אני אצטרך לסתום את הפה. [תאמיני לי שבחיים עצמם אני לא כזאת פולשנית וכזאת מבקשת להתערבב – אני יודעת גבול, ולא מדובר פה בסקרנות גרידא, אלא במין תחושה עמומה ותקועה]. טוב, אני כן (!) שולחת לך את זה. למרות שזה ארוך ומייגע ומעיק, למרות שאני כבדה, למרות שאני מנפחת עניין פעוט לכאורה. תודה ליאת, נויה

נויה יקרה, סוגיה מעניינת הבאת לנו, לשעות הקטנות של אשמורת תיכונה. אני שמחה ששלחת את הדברים, והם אינם כבדים או מעיקים (העפעפיים שלי דווקא כן :-)). ההזמנה לשבת (או לשכב), ולהזרים ללא צנזורה תכנים ספונטניים "מן התודעה אל הביטוי", שואבת את כוחה ותכליתה מן הפסיכואנליזה הקלאסית. כדי להתגבר על אותה תרמית קלה, המתעלמת מן ההיבטים הדו-סטריים של התקשורת המילולית והלא-מילולית, גזרו הפסיכואנליטיקאים המסורתיים פרוצדורה טיפולית נוקשה, המכתיבה אפילו את סדרי הישיבה. (מטופל שוכב על ספה, ואנליטיקאי- שותק רוב הזמן - המונח בכסאו מאחורי ראשו של המטופל ומחוץ לטווח ראייתו). אלא שאותו אזור אפור ומחוצף, לא הצליח להסתלק מן החדר, ונוכחותו המתריסה אילצה את המטפלים לחשוב עליו עוד, ולהעניק לו מעמד חדש. כך נולדו למעשה מסורות טיפול חדשות, המביאות בחשבון את הצד הפעיל והמתבונן של המטופל, הפוגש מולו אדם מגיב, שאינו מצליח, גם אם יתאמץ בכל כוחו, להחניק תכנים מעולמו התוך נפשי. אם נחזור לרגע אליך ואל המטפלת שלך, המידה בה תוכלו לדון באותה תקרית תלויה, ככל הנראה, באסכולה ממנה היא שואבת את האני מאמין הטיפולי שלה. המבוי הסתום ההוא, בו התפתלתן שתיכן, ההתמזגות שבין ה"שלי" ל"שלה" או ההתנגשות המכאיבה ביניהם יכולה - אולי - להצמיח הבנה חדשה, הד לאותן חוויות רחוקות מן העבר. ואולי גם לא. כל כך הרבה יכול לקרות ולא לקרות. אני נזכרת פתאום בשתי שורות קטנות של אלתרמן "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". לא יודעת. צריך לחכות ולראות. הדברים שלך גרמו לי לחשוב הרבה מעבר למה שקיבל כאן ביטוי. אני מקווה שהשעה המאוחרת לא הופכת את הדברים להזויים מדי. נראה בבוקר. תודה ליאת

הי ליאת, אני קוראת את דברייך בבוקר (טוב, כבר לא ממש בוקר). התחושה הכבדה שאתה התעוררתי מעט התפוגגה לנוכח תשובתך (לא הזויה בכלל...). תודה ר-ב-ה שאת זמינה לנו (ולי) כאן גם במרווחים המעיקים לפעמים שבין טיפול לטיפול. צריך לחכות - את צודקת. אבל בינתיים היית אתי בזמן שחיכיתי ואפשרת לגוש התקוע בתוכי לזוז. עכשיו אפשר לנשום. יום נפלא, נויה