בעיה בטיפול(או בי?? ... לא יודעת..)

כבר שנה שאני נמצאת בטיפול. אני מטופלת במרפאה איזורית לבריאות הנפש באיזור מגוריי. לאחרונה התעוררו כל מיני בעיות עם המטפלת, שמן הסתם אולי זה הכל בי והכל הבעיות בי ולא בה... זה הקטע .... שאני לא יודעת... מה שאני כן יודעת שיש לי בעיה עם לסמוך על אנשים. קושי לתת אמון וקושי להיפתח למטפלת וזה לא מתוך אי רצון אלא באמת מקושי לבטא את התחושות והרגשות הקשים. (רוצה להסביר למטפלת את הכאב שלי, ומה מפריע לי והיא רוצה לעזור... אבל קשה לי להסביר, אוף) הבעיה העיקרית שיש לי כרגע,שמעצבנת אותי ומפריעה לי היא שהמטפלת פשוט חסרת אחריות ,ומרוב החוסר אחריות היא לא זוכרת איפה התיק האישי שלי. אז... איך אני יכולה לסמוך עליה? לפני כחודש וחצי הייתי בשיחה אצל הפסיכיאטר והיא העבירה את התיק שלי אליו, שזה סבבה, מקובל עליי. אבל מאז נעלמו עקבותיו של התיק. ואני כועסת כל כך על המטפלת,שקשה לי כבר להגיע לפגישות . אף הודעתי לה שיש לה שבוע למצוא אותו ואם לא אני אדאג למצוא אותו גם אם אני אצטרך להפוך את כל הקליניקות שם. וזה לא נאמר מרוע פשוט מפריע לי שכל החיים שלי כתובים כביכול בתיק הזה, וחומר אישי שאני הבאתי לה כדי לקרוא בין הפגישות. עוד בעיה נוספת המטפלת בתחילת הטיפול נתנה לי מס' טלפון אישי שלה ,כי היא הרגישה צורך לתת כדי שאני אוכל להיעזר בה מעבר לפגישות במידת הצורך. היתי מתקשרת אליה אך ורק כדי לתאם פגישות כל יום חמישי, כי רק ביום חמישי אני יודעת את שעות העבודה שלי לשבוע הבא. והסידור הזה היה מקובל על שתינו שאני כל חמישי מתקשרת ואנחנו קובעות לשבוע הבא. השבוע לא יצא לי להתקשר ביום חמישי אז התקשרתי ביום שישי בצהרים. היא אמרה לי ששישי בצהרים לא מתקשרים כי אנשים נחים בשעות האלו. אמרתי שאני מבינה והיא צודקת וזה לא יקרה שנית, אבל בשיחה הזו נכנסנו לעימות ובפגישה שאחרי אותה שיחה לא היה לי קל... אני ממש רבתי איתה... הייתי עצבנית ....דיברתי אליה ממש לא יפה. את האמת בתוכי רק אני יודעת. לא עשיתי את זה מרוע... אני עצבנית וישר זרקתי מילים בלי לחשוב לפני כן ,לא התכוונתי לפגוע בה(יש לי חשש שפגעתי בה), אבל אני הרגשתי פגועה ממנה, אז פגעתי . לא בכוונה. ועכשיו אני שונאת את עצמי. ועדיין יש בי כעס עליה,לא מוסבר. לא יודעת.... לא מבינה את עצמי. רק יודעת שאני ממש סובלת כבר ונמאס לי. מרגישה חרא מבפנים אבל לכאורה מבחוץ הכל בסדר, אבל בפנים מתמוטטת. לא יכולה פשוט לא.

שלום לך, גם כעס מוצדק, ראוי שיבוא לידי ביטוי הולם. התירוץ "הייתי עצבנית" אינו יכול להצדיק כל סוג של תגובה. כך, תיק שהלך לאיבוד אינו סיבה להפוך את כל הקליניקות במרפאה, והערה שמסמנת גבול אינה סיבה לקיתונות של עלבונות. איפה בדיוק הבעיה, בטיפול או בך, זאת שאלה שמוטב לברר עם המטפלת. בברכה ליאת

הבנתי לפחות מהדברים שלך שהבעיה היא בי. בטוח שהבעיה בי.עכשיו אני יודעת. איך את היית מרגישה אם תיק *שלך* היה הולך לאיבוד,ואת יודעת שכתובים בו דברים מאוד אישיים? אני תוהה לעצמי, את לא חייבת להשיב. אני יכולה להגיד לך לפחות שאני מרגישה עם זה קשה. קשה לי עם זה. ומבינה אותה היא בת אדם סך הכל כמו כולנו וזה יכול לקרות.

לא אמרת(חוץ מלהאשים אותי בדרך שבה הגבתי...) בעצם כלום, לא ממש השבת לי, איך איך ממשיכים בטיפול עכשיו? אני כבר לא יודעת אם אני יכולה ,לא אכפת לה ממני כלל, היא איתי כי זו העבודה שלה, ככה שהיא שונאת אותי, כי אני בחורה דפוקה ומטומטמת בהרבה מובנים ומגיע לי, ואני לא יודעת לבטא את עצמי ולא מסוגלת להסביר את עצמי. אני חסרת תקנה.סתומה.מפגרת. אבל אני גם מאוד סובלת , מרגישה שכל הדלתות שלה נסגרו בפניי מה שמשאיר אותי עוד יותר בתחושה קשה. אני לא מתאימה לעולם הזה אני רק מפריעה כאן לכולם. אני באמת משוגעת? אני באמת דפוקה? אני חולת נפש? שונאים אותי? כבר כמה ימים אני הולכת עם הרגשה שאיש לא צריך ורוצה בקיומי. שאני לא מעניינת אנשים. שאין לי מקום בעולם החרא הזה. מתפללת שכבר יגמר הסיוט הזה... גם אם זה יצטרך להיגמר במוות, למי אכפת? העיקר שיגמר כבר.

לא יצא לי לפגוש עוד מישהו/י כמוני שכל כך קשה לו/ה לדבר ולהסביר את הכאב והמצוקה שלו/ה... וזה הדבר שהכי משגע אותי... זה פשוט לא נורמלי... אני מרגישה כל כך נכה בגלל זה... אני שונאת את עצמי כל כך בגלל זה... מרגישה כל כך חסרת אונים, וחסרת שליטה... יש לך אייסיקיו או מסנג'ר? אני אשמח לדבר איתך, מקווה שגם את... זה יכול ממש לעזור לי, ונראה לי שגם לך...

שירה יקרה, לא נראה לי שיעזור..... שולחת לך כוחות מכאן אני